כמו לכל אחד מאתנו, האובססיביים מכורי הריצה, גם לי היתה דעה די נחרצת ביחס לכל אלה שיש להם נטייה להתמוטט, ואף למות במהלכם של מרתונים או מירוצים אחרים. דעה כועסת, נרגנת, לא מפרגנת. התחושה הכללית היא שהמתמוטטים האלה מזהמים את המוניטין של הריצה עבור כולנו. במרתון טבריה 2018 עמדתי השתנתה. במהלכו של המרוץ, התמוטט חיים בן הרא״ש, חבר שלי למועדון הריצה ״הרוח השניה״. הוא פונה בלי הכרה לבית החולים ובניסי ניסים חזר לחיים. הוא לא היה חובבן, אלא ספורטאי אחראי, מאומן, בעל יכולות.

"הצילו את חיי. פשוטו כמשמעו" | צילום: באדיבות חיים בן הרא"ש

הדרמה שלו חייבה את כולנו, חבריו, לחשב מסלול מחדש. לחשוב שוב ואחרת על כל הסיפור. השבוע, שנה וקצת אחרי המרוץ שלא נגמר וחודשיים אחרי מרתון טבריה 2019 נפגשנו. לשוחח, להבין. להתבונן מתוך פרספקטיבה. הוא נולד ביום ירושלים בשנת 1982. גדל במוסדות דתיים ירושלמים קלסיים, למד בישיבת הסדר במצפה רמון ושירת במודיעין דובדבן. עם השחרור נכנסתי לעסקי נדל״ן ומאז הוא יזם ירושלמי שעוסק בהשבחת נכסים קיימים.

ספר לי מה עבר עליך מה היה שם באותו יום.
"מרתון טבריה בשנה שעברה היה המרתון ראשון שלי. התאמנתי בצורה מסודרת. עם מאמנים, תכנית ויכולות שניבנו לאט ובסבלנות. אלא שמסתבר שבריצה כמו בחיים עצמם הכישלון הגדול מורכב מהמון כישלונות קטנים שקדמו לו, הצטברו, וחוללו אותו. זה התחיל בגשם של יום שישי. דחו את המרוץ ליום ראשון והבדלי הטמפרטורה היו ניכרים. לא ממש ריצת חורף אליה התאמנתי. הייתי קצת מקורר ובשבת, כמו כל שבת, שתיתי אלכוהול. לא באופן מוגזם אבל בכל זאת. וכדי להשלים את החבילה התייצבתי על קו הזינוק והשעון לא פעל. התחלתי בסדר. רצתי לפי התחושה ההרגשה היתה טובה, בלי 'משמעת קצב השעון' על פיה התאמנתי. באזור הקילומטר ה-25, שמעולם לא היה לי קשה בשלב הזה, הריצה נהייתה קשה יותר ויותר. עם הקילומטרים המצטברים אפילו התנועות היותר פשוטות כמו לפתוח בקבוק הפכו לכמעט בלתי אפשריות. הגעתי לצומת צמח וזה כבר היה באזור ה'קשה מאוד'. ואני, העקשן, אומר לעצמי, 'חיים אתה ממשיך מה שלא יהיה'.

פונה בלי הכרה לבית החולים | צילום: באדיבות חיים בן הרא"ש

"אני זוכר את ההרגשה והדימוי שעברו לי בראש. אני לא רץ, אני חותר בקאנו נגד הזרם. הייתי צריך לחתור. לדחוף את הגוף שביקש בכלל להישען אחורה. משום מקום הופיע השילוט עם הקילומטר ה-36. אני ממש זוכר אותו. עוד קילומטר ואני חוזר ואומר לעצמי: ״עוד ארבעה ואתה מסיים, מה זה ארבעה קילומטר בשבילך. רק ארבעה״. משום מה, בלי מחשבה יתרה, זרקתי את הג׳ל האחרון שנמרח לי ועצבן אותי. עצרתי לצד הדרך, נשענתי על הגדר וחיפשתי אותו. חברה מהמועדון שעברה וראתה אותי ואת מצבי השכיבה אותי לצד הדרך. חום הגוף שלי הגיע ל-42 מעלות. בחמש אחרי הצהריים, התעוררתי בחדר טיפול נמרץ בבית חולים פוריה. מסתבר שהם הכניסו אותי לאמבטיית קרח, הורידו באופן מיידי את חום הגוף שלי ו… הצילו את חיי. פשוטו כמשמעו".

מה המחשבה הראשונה שהיתה לך?
"אוי, לא סיימתי את המרתון. המרתון סיים אותי".

מה בעצם קרה לך?
"אתה יכול לחבר את כל התקלות הקטנות שקדמו לזה. אבל זה ממש לא זה. אני חושב שזה כמעט לא קשור לריצה אלא דווקא לאופי העקשן שלי. זה שאף פעם לא מוותר. זה שלא מקבל 'לא' כתשובה אפשרית. ה׳אני׳ שלפני הקילומטר ה-37 היה מלא יהירות. הרצון הבלתי מתפשר להצליח בכל מחיר. עם חוסר יכולת לקבל ולהכיר את השתנות הנסיבות. התעלמתי משידורי המצוקה של הגוף שלי שהתקשה מאד. לא היתה בי מוכנות לוותר לעצמי. נוקשות אישיותית מיותרת שאין לה מקום".

וה"אני" שאחרי?
"קודם כל פרופורציות. זאת רק ריצה. תחביב טוב. לא קרב לחיים או למוות. אני נמשך מאד לריצה, אבל אחרת. אני צריך את ההתמודדות מול עצמי. כי הריצה בשבילי היא מיקרוקוסמוס של החיים עצמם. כדי לרוץ אותה נכון אני חייב להיות קשוב, סבלן, נהנה מהתהליך ולא רק מהמטרה. כך בריצה וכך בחיים עצמם".

בקילומטר ה37 למדתי את מידת הענווה | צילום: באדיבות חיים בן הרא"ש

תן לי עוד מזה.
"שם, בקילומטר ה37 למדתי את מידת הענווה. פעם חשבתי שענווה היא ביטוי של חולשה. שם ואז הכל התהפך. מבחינתי ענווה זאת היכולת להכיר בקשיים ומגבלות, הצורך המתמיד להבין את הנסיבות ולהיות מוכן להשתנות. גם – או בייחוד – כשזה לא כל כך נעים או מתגמל. זה השפיע על כל מערכי החיים שלי. אני מתון יותר, מחפש תמיד את שיקול הדעת ומחליט מתוך יישוב הדעת. שום דבר לא ברור לי מאליו. קיבלתי את החיים שלי חזרה. לא במלחמה שהיא כורח אלא בתחביב מהנה. פגשתי את המזיק הכי גדול של עצמי. אני עצמי. בקטע הפחות מחמיא שלי".

זה ספורט מסוכן?
"הריצה לא מסוכנת. יש רצים שהם מסוכנים. למשל ה'אני' הקודם שלי".

והריצה?
"אחרי חודש וחצי של התאוששות חזרתי לרוץ. עשיתי כל בדיקה אפשרית וקיבלתי על עצמי את המגבלה של דר׳ נעמה קונסטנטיני של 'בדיקות חום מתמידות. מרחקים קצרים. מעט פעמים בשבוע. ככה חודשיים איטיים וזהירים'. אחריהם חזרתי לשגרת אימונים. עם הרבה מחסומים ובלמים אבל אימונים של ממש. לא מהירות לא עצימות לא נפח, לא לתת הכל. אבל לרוץ. אני חושב שהאומץ של ארבעה אנשים ובהם דר׳ קונסטנטיני, אתי ויורם איינר המאמנים שלי וזוגתי אפשר לי לחזור".

מדוע אומץ?
"כן. אומץ. הם היו יכולים בקלות להגיד לי זהו. נגמרה הקריירה שלך. למה להם לקחת סיכונים. לך לשחק ברידג׳ או דוּקים. אבל הם הלכו איתי לאט לאט, עקב בצד אגודל הם הצמיחו אותי מחדש. עד שחזרתי לשגרת אימוני איכות רגילה".

ואשתך?
"אין לי מלים. בהתחלה היא דאגה, זה ברור. אבל מרגע שהסתבר שזה אירוע חולף ולא פגם. אולי וירוס או סתם מקריות ובלי נזק מצטבר היא קלטה אותי לעומק. היא הבינה למה הריצה כל כך חשובה לי. ובשום רגע נתון לא הטילה וטו. באומץ. כשראיתי אותה השנה, ב 2019, על קו הסיום ידעתי מה זאת אהבה. לאהוב את האחר – במקרה הזה אותי – כמות שאני ולא לאהוב את עצמה תחילה".

והילדים?
"הם עברו חוויה מאד לא פשוטה. בגללי. ולקח לי המון זמן להבין את זה. גם את הפחד של אז וגם את החששות של חזרתי לריצה. השנה, ביום שישי בערב אחרי המרתון, בדרך לבית הכנסת עם הבן שלי. פתאום הוא אמר:
"אבא, נורא התגעגעתי אליך", עניתי לו אני לא מבין. בסך הכל לא הייתי בחמישי ובשישי בסוף הריצה הרי היית עם כולנו בקו הסיום?".
"בכלל", שאלתי אותו, "שמחת שרצתי השנה?". הוא ענה לי בכנות, "פחדתי, שתיפול שוב בטבריה".
צריך להבין את האמירה הזו שלו. ב-2018 אשתי עשתה לי הפתעה וחיכתה לי הקו הסיום עם ארבעת הילדים שלי הגדול בן 6 והקטן בן שנה. כשהיא ראתה שאני לא מגיע היא הלכה למשטרה וככה למדה שאני בדרך לטיפול נמרץ ונסעה לבדה איתו ושלשת האחים שלו לבית חולים.

והאומץ שלך?
"ההתגברות על הפחד היא עיקר הסיפור. אני מבקר את היהירות ההיא והתייצבתי אחר לגמרי על הקו בטבריה 2019. פעם לא היה מקום לפחד וחשש. בלי מחשבות. עם הראש בקיר והמטרה מקדשת את כל הקשיים. היום אני יודע שלפנות מקום לחשש זה דבר בריא. סוג של תבלין מאזן. נסיוב. זה מה שנותן לדברים לצמוח. לא צריך לפחד מהפחד. יש לו יתרונות. כשלא היה לי פחד ראיתי איך זה נגמר. במרתון השני חששתי שזה יכול לקרות שוב. בכל החודשים של התכנית בכל אחד מהצעדים של ה-130 קילומטרים השבועיים לא היתה לי ודאות שאגיע לסוף. למדתי ליהנות מהדרך, מתהליך. והדרך לא פחות חשובה מהמטרה. וזה מרגוע גדול לאגו וליוהרה".

חוסר הוודאות הוא טוב. לא חייבים לדעת הכל. זאת בגרות לעמוד מול סימן שאלה. אני שואל את כל השאלות. לא כי יש לי תשובות אלא כי אני לא מפחד.

והריצה היום?
"חזרתי לשגרה. שישה אימונים בשבוע. 100 קילומטרים שבועיים. שלשה אימוני איכות שלש ריצות קלות".

איזה רץ אתה היום?
"אני רץ יותר טוב. שוב עם המאמנים שלי, אתי ויורם איינר במועדון ׳הרוח השניה׳. הורדתי 8 ק״ג. ואת מרתון טבריה 2019 סיימתי בזמן של 3:23 שע'. 12 דקות יותר טוב ממה שתכננתי את המרתון הדרמטי של שנה שעברה. אני אדם שלא יכול לדחות סיפוקים. והריצה מתגמלת אותי במהירות. הנה לפני שנה הייתי במצב קטטוני. והעונה כבר רצתי עשרה ק"מ ב 39:29 דק'.

מה היעדים שלך בריצה?
"בטווח הארוך לרוץ הרבה שנים. אני מפנים את הצורך באיזונים בין ריצה לפעילות אחרת. אני עושה פילאטיס ודברים דומים שלא חשבתי עליהם בכלל קודם. זה אמנם מנוגד לאופי שלי אבל זה משפר אותי. תנועה מתונה. קשב למקומות שלא משמיעים את הקולות שלהם. אני מקיים תהליך רחב המורכב מהרבה נקודות קטנות. ושוב: בריצה כמו בחיים אין קיצורי דרך ואין דילוגי שלבים. יש לי יעדים תחרותיים אבל הם פחות רלוונטיים".

אברום: אגב, איך זה השפיע על העסקים שלך?
"נהדר. מאז צמחתי עסקית מאד. קשה להסביר. אבל כנראה שהריצה היא המקום היחיד שאני פוגש את עצמי נטו. בלי תירוצים ובלי מסיכות. אני לומד לדייק את עצמי. פורק מתחים. מתעל את האנרגיות. אני לומד בעיקר ריסון עצמי שמועיל מאד גם בחיים העסקיים הקשוחים והתחרותיים. אם בשביל זה נפלתי כדי ללמוד את החכמה שפחות זה יותר. זה היה שווה את זה".

אתה אדם מאמין. מה זה עשה לך מהבחינה זו?
"אני שייך לקבוצה קטנה מאד של אנשים, מיוחדים ש״היו שם״ מעבר לחיים וחזרו (הוא ענה באופן מהוסס, א.ב). קיבלתי הזדמנות שנייה. לא ׳עשו לי׳ ולא ׳עוללו לי׳. אני האחראי לכישלון ודווקא אני זה שזכה ללידה מחודשת. מכאן ואילך לא הכל ברור מאליו. וביומן הריצה של המועדון אני כותב אחרי כל ריצה 'רק שימשיך' ואני באמת מתכוון לזה".