כשמותחים על המפה קו בין ראש הנקרה לאילת ומנסים לדמיין את הדרך הארוכה, שאפילו באוטו לוקחת מעל 6 שעות נסיעה, הוא נראה קו ארוך עד כמעט דימיוני, בטח כשמדובר על חצייה בישיבה על מושב אופניים. אפילו כשמחלקים את אותו קו ל-4 ימים ומתחילים לזגזג מזרחה לכנרת, מערבה, ובחזרה.

לכן כשיצאו הפרסומים ליציאה למסע קבוצתי, נשמעו לא מעט חששות. רכיבה של 120 וגם 180 קילומטרים ביום, כל יום, אינה עניין של מה בכך לטריאתלט הממוצע, וגם לא לרוכב השבת הממוצע. אך זו דרך נפלאה להדגיש את תקופת הבסיס בתכנית האימונים, בה אנו רוצים לצבור נפח רכיבה בטווחי דופק קלים.

זה גורם לי לחשוב על טיסה ב-F15i. בכל טיסת אימון, היינו ממריאים מאותה נקודה ונוחתים באותה נקודה – בדרך כלל בסיס חצרים. לא בדיוק מה שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על מטוס ועל טיסות. הטיסות שהכי אהבתי, הן טיסות בהן נקודת הנחיתה הייתה שונה מנקודת ההמראה. למשל, אימון משותף עם חיל האוויר האמריקאי בו נחתנו באי באמצע האוקיינוס האטלנטי בדרך ללאס וגאס, או אפילו אימון משותף עם טייסת אחרת במסגרתו נחתנו בבסיס אחר בתל-נוף או בעובדה. אלו היו טיסות מאתגרות ומגוונות יותר.

צילום: תמיר בוגין

כך גם ברכיבות השבת, אנחנו יוצאים וחוזרים מאותה נקודה – בדרך כלל תחנת דלק. נדירות הרכיבות בהן המסלול אינו מעגלי או הלוך-חזור והרכב לא מחכה בסיום. הסיבה היא לוגיסטית כמובן. ולכן הצטרפות למסע קבוצתי מאפשרת לשים את כל הדאגות הלוגיסטיות בצד, ולהתרכז בצד הכיף – ברכיבה.

יום 1: ראשית בנקודה הצפונית ביותר
המסע בחלוקה לשלוש רמות, כאשר כל פלוטון כולל מאמן ורכב ליווי ומבצע מסלול מתאים לרמתו, במידת האפשר. בניגוד למחנה אימונים בו ניתן לשלוט על אורך וקושי מסלול, במקרה בו נקודת ההתחלה והסיום ידועות מראש, השליטה פחותה בהרבה. על עוצמת הרוח והטמפרטורה אף פעם לא ניתן לשלוט. מועד המסע נקבע לתחילת מרץ בשאיפה למזג אוויר נעים.

כולם מקליקים מלאי התרגשות מהולה בחשש, כשברקע ממעבר גבול ראש הנקרה משתרע קו החוף התכול עד אינסוף. התחזית לא בישרה טובות בימים הקודמים. התנחמתי בעובדה שאין לנו אולטראמן על הראש לבצע בתחזית החמה שהובטחה, ואיחלתי למשתתפי האולטראמן בהצלחה מול התחזית השרבית. אנחנו מתחילים תנועה ב-9:00, והיום הראשון למסע אכן מוכיח את עצמו כיום חם מאוד. הגוף מורגל לרכיבה בטמפרטורות חורף ישראלי קפואות (הכל יחסי) ולא מאוקלם ל-32 מעלות על כביש 90.

הכנו לכל רוכב מדבקות שמספרות את סיפור המסלול להדבקה על הטופ-טיוב, כמו במרוצים הכי נחשבים: כמה קילומטרים רוכבים היום, טיפוס, ירידה, תחנות מילוי מים ותחנות עצירת אוכל.

המדבקות על הטופ-טיוב | צילום: היא-לי לב

הידיעה מה הולך להגיע מקלה על הרכיבה, כשהקילומטרים מזדחלים להתקדם. או שלא, תלוי את מי שואלים. ביום הראשון אנחנו רוכבים מראש הנקרה עד קיבוץ דגניה, כ-120 קילומטר עם 2,100 מטר טיפוס. הירוק הבוהק שניבט מכל עבר בתקופה הזו של השנה, בתיבול שקדיות פורחות מנקדות את השדות הנמתחים עד גבול לבנון. אלו החודשים האהובים עליי לטיולים ולרכיבות. לאחר מתיחות, ארוחת ערב בחדר האוכל ולינה קיבוצית בדגניה, אנחנו מתכוננים ליום הרכיבה הבא.

יום 2: מדגניה עד ים המלח
ביום השני המצב הביטחוני באזור יריחו מאלץ אותנו לבצע שינוי מסלול ברגע האחרון ואנחנו מטפסים את הרי התבור והגלבוע הירוקים והיפים. תענוג של גיוון מכביש 90 הארוך והחם.

הייתי מצפה להרגיש את הרגליים מהיום הקודם, או איזה שריר שידגדג, אבל הדבר היחיד שמציק לי הוא כפות הרגליים שכלואות בנעלי הרכיבה הקשות במשך 7-6 שעות ביום. הרגליים מתרחבות ככל שעוברות שעות הפעילות והדם זורם על הרגליים. החום הכבד ששרר אתמול מאיץ את התהליך ורוב השעות על האוכף הדבר היחיד שבא לי הוא לנסר את החלק המיותר בכף הרגל שהשאיר את סף הכאב הרחק מאחור.

רואים על הפנים שכפות הרגליים כואבות? | צילום: תמיר בוגין

זה לא ייאמן בעיניי, גם במהלך תחרות, שהראש כלל לא סופר את שרירי הארבע ראשי או ההאמסטרינג ברגליים שעובדות כל היום, הדבר היחיד שהוא מתריע עליו הוא "תעיפי את הנעליים האלה!". זה קרה לי כל כך הרבה פעמים, באחרונה במהלך תחרות איש הברזל באוסטריה. נעליים אחרות, מחשבה זהה.

העפתי כבר כל כך הרבה מותגי נעליים, שאני בספק אם עוד זוג שיילך לפח יעזור. גם הגב נתפס לי לפני תחילת המסע, ואני נראית כמו קווזימודו אם אני יורדת מהאופניים מסיבה איזוטרית כלשהי, כמו מילוי מים, כך שאני משתדלת להישאר דבוקה לאוכף ככל הניתן ברוב שעות היממה. הלו"ז תומך.

יום 3: טיפוס ועוד טיפוס
לאחר הירגעות בבריכות המלוחות של הספא בים המלח, אנחנו מתחילים ביום הקשה ביותר, הכולל טיפוס מהמקום הנמוך ביותר בעולם עד להר השני בגובהו בארץ – הר רמון, בואך מצפה רמון. יום רווי עליות כמו מעלה חתרורים, מעלה אבנון והפלטון הראשון אף חורץ את מעלה עקרבים.

לא מספיקות העליות, ואנחנו מתפנקים גם ברוח פנים חזקה, שהופכת לרוח צד אימתנית מעל המכתש הגדול. צלחנו 185 קילומטר ו-2,000 מטר טיפוס נוספים. יום שישי כבר הגיע ואנחנו פוגשים במטיילים נוספים שעולים את אותן עליות, אבל בג'יפים מפוארים, ופוערים עיניים למראה הדבוקה ההזויה לבושת הבגדים הצמודים שמעזה לטפס ללא מנוע. שכשוך קצר בבריכה, משיקים בירות ונשנושים לחיים במצפה ויוצאים למחרת לפני הזריחה לדרך המהירה לאילת.

צילום: נעה כפרי

יום 4: עד קו הסיום
משקיפים על הזריחה מעל קירות מכתש רמון, מאירה את הצללים בקסם. רוח גב מכבדת אותנו בחלק נכבד מהדרך ביום האחרון, לשם שינוי. החבר'ה כבר עייפים. עבור חלקם זו הפעם הראשונה בה רוכבים יום אחר יום, בה רוכבים מעל 150 ק"מ ברכיבה אחת וההישג נראה דמיוני.

שלט הכניסה לאילת מעולם לא נראה מרגש כמו בצהרי שבת אחרי כמעט 500 קילומטר של רכיבה, ואנחנו דוהרים בחיוך להימלט מן האספלט אל מימי הבריכה, הבירות והקייטרינג שמחכים בסיום. עד המסע של שנה הבאה.

ביקשתי משתי רוכבות לסכם את החוויות שלהן:
עדן כהן: "הייתי בטוחה שלא אצליח לסיים את המסע. נעה אמרה לי להסתכל על זה כמקטעים, כל פעם לסמן לי מקטע קצר שאני הולכת לעבור. כשסיימתי את המסע, ההרגשה הייתה מטורפת!"

היא-לי לב: "ב-2019 התחריתי לאחרונה בתחרות איש הברזל. מאז שמתי הריצה והשחייה בצד ואני בעיקר רוכבת בכביש ובשטח ולכיף. בקיץ הקודם יצא לי להצטרף למסע רכיבה בלביניו (הרי איטליה) עם קבוצת גולדן טרי כי חיפשתי מסעות רכיבה חברתיים. לא היה לי ספק שאצטרף גם למסע שלהם מראש הנקרה לאילת, ואכן שמחה מאד על ההחלטה הזו. רמת הלוגיסטיקה הגבוהה, המסלולים והניהול המופתי היו לתפארת".

"מזג האוויר היה מושלם בשבילי, ההשכמות אמנם מוקדמות למי שכבר הספיק לשכוח איך זה לקום בחושך, אך מאפשרות ימי רכיבה ארוכים וחווייתיים של עבודה פיזית, הכרת אנשים נוספים שלא הכרתי לפני, הנאה מנופי הארץ מזריחה עד שקיעה ובריחה מהמציאות. נהניתי מכל רגע. ובתור אחת שלא שייכת לקבוצה הזו ולאף קבוצה אחרת – הרגשת השייכות וקבלת הפנים תמיד מבורכת ולכן חווית הרכיבה והחוויה הנפשית/רגשית מתעצמת".