זו לא הפעם הראשונה שספורטאי ישראל אינם נוסעים למשחקים האולימפיים. הפעם הראשונה בה לא נסעו ספורטאי ישראל למשחקים האולימפיים היתה בשנת 1980 למשחקים האולימפיים של מוסקבה. ב-27 בדצמבר 1979 פלשה ברית המועצות לאפגניסטן עקב ההפיכה הצבאית נגד הממשל הקומוניסטי במדינה. בעקבות זאת הצהירה ארה"ב על החרמת המשחקים האולימפיים וקראה לכל המדינות להצטרף לחרם. להוציא בריטניה, כל מדינות המערב כולל ישראל הצטרפו לחרם ובזאת נסתם הגולל על ההשתתפות של הספורטאים הישראלים שטרחו, התכוננו, ונערכו להגיע לתחרויות בשיא כושרם ויכולתם הספורטיבית.
פספס את ההזדמנות לייצג את ישראל | צילום: באדיבות יאיר קרני
ישראל מצטרפת לחרם
מנחם בגין, נכנע ללחץ האמריקאי ו"יעץ" לראשי "הפועל" ו"מכבי" – חברי הוועד האולימפי הישראלי – להצטרף לחרם. מי המפסידים? כל הספורטאים: גם ספורטאי העולם המערבי, כולל הישראלים שנשארו בבית (ואני בתוכם) וגם הספורטאים שהשתתפו במשחקים האולימפיים. כי, איזו מין משחקים אולימפיים אלו שבהם משתתפים רק מחצית ספורטאי הצמרת העולמית?
בהקשר אחר לחלוטין, במשחקים האולימפיים במינכן 1972, בעקבות רצח אחד-עשר הספורטאים הישראלים, עזבה משלחת ישראל את המשחקים האולימפיים, ובצדק, מיד אחרי תום טקס האשכבה הכללי שערכו מארגני האולימפיאדה, ואילו הוועד האולימפי והמארגנים הגרמנים עם שאר ספורטאי העולם, המשיכו את המשחקים – שערורייה גרמנית טיפוסית.
בנסיבות אחרות לחלוטין, כיום, תחת איום וירוס הקורונה ועקב התפשטותו ברחבי העולם, נדחו המשחקים האולימפיים של טוקיו, מהקיץ השנה לקיץ 2021 ועדיין לא נאמרה על כך המילה האחרונה. המסר העיקרי שאני יכול להעביר הוא שדברים כאלה יכולים לחשל את הספורטאים, במידה ומתנהלים מולם בצורה נכונה. וסיפור שהיה כך היה:
אני התחלתי להתאמן בריצה בגיל 17, בעיקר בגלל רצוני להתגייס לצבא בכושר טוב. שירתתי כלוחם בסיירת גולני ולא ממש התאמנתי בריצה. תוך כדי השרות, עשיתי קורס מד"סים (כיום מדא"גים) בוינגייט, והחמצתי את שיא צה"ל בריצת מכשולים ל-1,500 מ' ב-0.3 השנייה. בעקבות הריצה הזו, הבנתי שיש לי את הכישרון והיכולת לרוץ מהר והחמצת השיא רק דרבנה אותי להמשיך ולהתאמן בריצה תחרותית.
יאיר קרני באימונים בארה"ב | צילום: באדיבות יאיר קרני
הקריטריון למשחקים האולימפיים של מוסקבה
בהמשך, נהייתי אלוף ישראל ב-800 מ' באליפות ישראל נגד האחים יאיר ונתנאל פנטילט ויובל ורפי וישניצר. אחרי מספר שנים ראיתי שאני תקוע ולא משתפר בתוצאות ובשנת 1977 כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת אורגון בארה"ב, חיפשתי מקום בנבחרת האתלטיקה של האוניברסיטה והתקבלתי. בשנת 1979 הבנתי שאין לי מה לחפש יותר ב-800 מ' ועברתי ל- 10,000 מ' ומשם הדרך למרתון היתה קצרה. ואכן התוצאות לא אחרו לבוא: במרתון השני בחיי, שרצתי ב-SEA SIDE באורגון, הדהמתי את כולם וסיימתי בזמן של 2:26 שע'. אחרי שאת המרתון הראשון שלי רצתי בינואר 1979 בכנרת, בזמן של 2:37 שע' וניצחתי בין הישראלים. בעקבות התוצאה שלי באורגון, נקבע לי על ידי אנשי איגוד האתלטיקה והועבר לוועד האולימפי הישראלי, מינימום למשחקים האולימפיים של מוסקבה, שהועמד על 2:20 שע'. לכאורה – חסר סיכוי. אבל, בחודש ספטמבר 1979 רצתי מרתון ביוג'ין אורגון, על מסלול המבחנים האמריקאיים למשחקים האולימפיים בתוצאה של 2:19.15 שע'. כולם שמחו (כמעט כולם) וגם אני שמחתי. יש מינימום אולימפי!!! וכפי שכבר ציינתי – לא נסעתי למשחקים האולימפיים.
למרות התוצאה – הסתבר לי שלא צורפתי לסגל האולימפי שהיה קיים עד קיץ 1980 ושלא נסע בסוף לאולימפיאדה. היה קריטריון, היו תוצאות רשמיות מוכחות ומאושרות שעמדתי בקריטריון אבל, מישהו או מישהם באיגוד האתלטיקה לא אישרו את התוצאה כעמידה בקריטריון. באותה תקופה, בפני הוועד האולימפי – הקובעים היו אנשי המקצוע באיגוד האתלטיקה.
כל מי שידיהם היו במעל, נעלמו כלא היו. איש מאיגוד האתלטיקה או מהוועד האולימפי לא דיבר איתי. הגדיל לעשות אחד מראשי מוסדות הספורט הרשמיים, שכינה אותי "יורד" בגלל לימודי בארה"ב. בהקשר הזה חשוב לציין, שמעולם לא הודעתי על עזיבת המדינה. לכולם היה ברור שאני נמצא בארה"ב עקב לימודי התזונה שלי ושבכוונתי לחזור לארץ עם תום הלימודים. במשך כל שנות לימודי בחו"ל – הטיס אותי איגוד האתלטיקה ארצה להשתתף באליפויות המדינה ואף הטיס אותי לתחרויות אתלטיקה באירופה בתור חבר נבחרת ישראל.
יאיר קרני מדורג שמיני לקראת מרתון הכנרת 1979
איש לא חלק על עובדת היותי נציג המדינה למרות ועל אף לימודי בארה"ב! הייתי ספורטאי ב"הפועל" עמק חפר, ובתור ספורטאי "הפועל" אף חבר "הפועל" באיגוד האתלטיקה ובוועד האולימפי לא גיבו אותי מול הוועד האולימפי ומול איגוד האתלטיקה. כולם נאלמו דום. איגוד האתלטיקה, שקבע את המינימום, התכחש לו ולא קידם אותי ולא גיבה אותי. עד היום, 40 שנים אחרי, לא קם איש מהאיגוד של אז, ולא הסביר לי מה קרה שם. אני נותרתי עם ההרגשה שננטשתי בשדה הקרב. אין לי תחושה של החמצה, אבל יש בי אכזבה גדולה מהמערכת – ממרכז "הפועל", מאיגוד האתלטיקה, מהוועד האולימפי, ממנחם בגין.
על אף כל זאת, לא נשברתי וקיבלתי החלטה להמשיך לרוץ ולהמשיך להתאמן, רצתי והשתפרתי בכל המרחקים מ-800 מ' ועד מרתון. את השיא שלי במרתון 2:17.34 שע' קבעתי בשנת 1982 והוא נשבר רק 13 שנים אחר-כך. אחרי גיל 40 המשכתי להתאמן ולהתחרות ואף נהייתי אלוף עולם לוותיקים בגיל 46 ב-1,500 מ', ובאותה תקופה רצתי 1,500 מ' באליפות ישראל בזמן של 3:58.3 דק'.
רוב הספורטאים שהיו אמורים להשתתף במשחקים האולימפיים של מוסקבה 1980, לא המשיכו להתאמן ברמות הגבוהות ולא ניסו לחזור ולעמוד בקריטריונים של לוס-אנג'לס 1984 ורק מספר זעום מהם הגיעו לסיאול 1988 ואפילו העפילו לשלבים מכריעים. לרוע מזלם, נמנע מהם המשך ההשתתפות משום שהתחרויות המכריעות נפלו על יום כיפור (יואל סלע יחד עם אלדד אמיר בשייט ואודי כרמי בסייף).
נחזור לתקופתנו: בקיץ הקרוב אמורה היו אמורים להתקיים המשחקים האולימפיים של טוקיו 2020. רוב הספורטאים המיועדים להשתתף בה השיגו כבר מינימום אולימפי ולאחרים אין אפשרות לנסות להשיגו. איש אינו נוסע. האולימפיאדה נדחתה כאמור, לקיץ 2021. בינתיים. מצבם של הספורטאים שהשיגו את המינימום מדאיג מאד משום שלא ברור אם לא יצטרכו להוכיח את עצמם, לעמוד בקריטריונים ולחזור על המינימום שוב לקראת האולימפיאדה ב-2021.
מה ההשפעות של מצב כזה על הספורטאי?
בהיבט הפסיכולוגי: מצב בו ספורטאי שעבר את המינימום האולימפי ולא נוסע למשחקים האולימפיים משול לכישלון בתחרות ואי עמידה בקריטריון שנה לפני האולימפיאדה, ובהמשך להתאוששות מהכישלון הזה ולהכנה למבחן הבא כדי לעמוד בקריטריון.
ספורטאי מצוין נבדל מספורטאי טוב ביכולת המנטלית שלו להתגבר על חולשה זמנית ביכולת הספורטיבית, על כישלונות ועל פציעות. החלק היותר קשה במשוואה הזאת הוא לקבל גיבוי מהוועד האולימפי, או מהיחידה לספורט ההישגי, או במקרים מסוימים מהאיגוד הרלוונטי. ספורטאי מצוין, יוצא מ"התקלה" חזק יותר, חסין יותר להפסדים ולכישלונות, ועם תאבון ורעב להגיע בהמשך לתוצאות טובות יותר.
בהיבט הפיזיולוגי: שנה איננה זמן רב וארבע שנים – זה המון זמן. כל אדם וגם ספורטאי מאבד בכל שנת חיים פעימת לב אחת מהדופק המקסימלי אתו נולד. מגיל 35 מתחילה כבר הירידה ביכולת הגופנית כשמידת הירידה היא אישית ותלויה גם בגנטיקה אתה הוא נולד וגם במידה ובאופן האימונים שלו. במקצועות הקרב כמו ג'ודו למשל, הירידה ביכולות עקב התקדמות הגיל איננה משמעותית כל כך מכיוון שניתן לחפות עליה בעזרת ניסיון רב שנים, טכניקה, כוח וטקטיקת קרב. בענפים טכניים כמו, שייט למשל, ניתן אפילו להשתפר, כמובן עד גיל מסוים. במקצועות האירוביים, כמו ריצת מרתון, ניתן להשתפר עד גיל מאוחר יותר.
בהיבט של התאוששות מפציעות: התאוששות מפציעה אפשרית תוך שנה ויכולה להחזיר ספורטאים לכשירות. לספורטאים בכירים שהיו בתהליך הכנה לאולימפיאדה ופרשו בגלל פציעה – שנה של דחייה, עשויה לעשות רק טוב.
בהיבט התחרותי: דחייה של שנה יכולה להביא לצבירת יותר ניסיון בתחרויות בינלאומיות גם בפַּן הפיזי וגם בפַּן הפסיכולוגי של התמודדות עם הלחץ וההתרגשות הגדולה.
בהיבט המשפטי: לדעתי, חובה לשריין מקום לטוקיו 2021 למי שהיה בסגל האולימפי לטוקיו 2020, כמובן, בתחום הסביר בפן היכולת הספורטיבית. לדעתי, חשוב שספורטאים יעגנו את זכויותיהם בחוזה עם האיגודים המקצועיים שלהם ו/או עם הוועד האולימפי. בתקופתי, לא היה על מה לדבר בנושא הזה, והסגל האולימפי למוסקבה נכחד כמעט כולו וירד מעל המפה הספורטיבית ברמה האולימפית וגם ברמה הספורטיבית הארצית. אסתר רוט שחמורוב היא דוגמה מייצגת לכך.
בהסתכלות לאחור, הטעות שלי היתה בעובדה שלא היה גיבוי משפטי לקשר שבין הספורטאי לבין הוועד האולימפי ולשאר קובעי הקריטריונים למשחקים האולימפיים. בתקופתי, לכל ענף היה גוף אחר שקבע את הקריטריונים של ספורטאי הענף למשחקים האולימפיים: לאחד, איגוד הענף בהתאחדות לספורט; לאחר, היחידה לספורט הישגי, או הוועד האולימפי. כל ענף והגוף המחליט שלו. כיום, מוכתבים הקריטריונים בכל הענפים על ידי האיגודים המקצועיים הבינלאומיים בכל ענף לכל המדינות.
אני קורא לספורטאים: עימדו על זכויותיכם. יש לכם זכות לייצג את המדינה שלנו בהתאם לכישוריכם. חיזקו ואימצו לקראת טוקיו 2021!
