בשנים האחרונות, מתפתחת תרבות חדשה: כושר ותזונה. בכל מקום רואים אנשים עוסקים בפעילות גופנית ובספורט על כל גווניו. מעל כל זה, הריצה הרימה את הראש. את התנועה החדשה הזאת מובילים מדריכות ומדריכי כושר, תזונאים ותזונאיות. יותר תפריטי תזונה מועברים לציבור על ידי מדריכי כושר ויועצי תזונה. את התנועה החדשה לא מובילים משרדים ממשלתיים. הכל צומח מהשטח, מלמטה, הולך ועולה, הולך ומתפשט בכל רחבי המדינה, וטוב שכך.

לכל קבוצת ריצה יש מאמן שהוא ה"רב" שלהם | צילום: shutterstock

תראו למה גרמה תכנית הטלוויזיה "נינג'ה ישראל": כולם מדברים על זה, חלק קטן מתמקצע בזה והמונים מגיל צעיר מאד עוסקים בזה. אפילו תעשיית משחקי הילדים פיתחה מכשירי אימונים מאתגרים לילדים בכל הגילאים. מי היה מאמין שענף הספורט הטרי הזה יתפוס תשומת לב כזאת ויתפשט בתאוצה?!

או, קחו למשל את הסאפ: בעבר, חתירה בחסקה היתה משאת נפשו של כל צעיר שהגיע לשפת הים. אבל רק בודדים זכו לחתור בכלי הגדול והמגושם הזה. כיום, מלאים חופי הים והמים בקבוצות גדולות של נשים וגברים שיוצאים לשעות חתירה בים חמושים בחליפות גומי ובמשוט בודד.

בתקופת הקורונה החלו משפחות שלמות, הורים וילדים לצאת ביחד להליכות, רכיבות וריצות. הילדים רוכבים לצד הוריהם שיצאו לאימוני הליכה ו/או ריצה וזכו לשעות פעילות גופנית משותפת יחד עם ההתאווררות מהסגרים.

לפני 50 שנים השתתפו במרוצים 40-50 רצים. בשנת 1986 כשארגנתי את מרוץ העוגן לזכר רז גוטרמן ז"ל (כיום מרוץ עמק חפר) חשבנו שהגענו לשיא, כשהשתתפו בו 480 רצים ורצות. כיום, יש מרוצים שמספר המשתתפים בהם עובר את ה-30 אלף.

לפי סקר של חברת נייקי, ישראל מובילה את העולם במספר העוסקים בספורט עממי, יחסית לגודל האוכלוסייה. לפני 40 שנה, השתתפו 3-4 נשים במרוץ למרחק 10 ק"מ. לא ניתן היה לתת גביעים למנצחת כי בקבוצות הגיל השונות לא היו אפילו 3 נשים. כיום, יותר ממחצית המשתתפים במרוצים הן נשים.

כששירתתי בסיירת גולני בין השנים 1969-1972, לא היה אף מרוץ בצבא. כיום יש כעשרה מרוצים בחילות השונים, כשביניהם מרוץ בה"ד 1, שלפני 10 שנים מנה 10,000 רצים כולם חיילים ומפקדים. זה המרוץ הצבאי הגדול ביותר בעולם.

בין המאפיינים של עולם הריצה, מצאתי דמיון מפתיע לעולם הדת המונותאיסטית: ליהדות, לנצרות ולאסלם – הנה חלק מהם (אתם מוזמנים להוסיף מאפיינים נוספים בתגובות כאן למטה).

1. קבוצות של רצים צצות בכל שכונה, בכל עיר, בכל מושב או מועצה אזורית, בכל חייל בצבא, בכל מפעל תעשייה גדול. המרכזים הפולחניים של שלוש הדתות משויכים למקומות גיאוגרפיים: היהדות – לירושלים, הנצרות – לנצרת ובית-לחם, והאסלם – למכה.

2. לכל קבוצת ריצה יש מאמן, שאת דעתו מכבדים, כמו שמכבדים דעתו של רב, של כומר או של אימאם.

3. לכל קבוצה יש ביגוד אופייני, בגדי ריצה בצבעים אחידים, כמו הביגוד המסורתי לכל דת ודת.

4. לספורטאים יש תכנית תזונה לפני כל מרוץ או אימון, כמו שבדת יש דיני כשרות, איסורים והיתרים תזונתיים.

5. הרצים קמים מוקדם בבוקר לריצה כמו הקימה המוקדמת של היהודים לתפילות בבית הכנסת, הנוצרים לצליל הפעמונים בכנסיה והמוסלמים לקריאת המואזין במסגד.

קמים ל"ריצת שחרית" | צילום: shutterstock

6. לרצים יש מקומות התכנסות קבועים לפני היציאה לאימונים, כמו היהודים שמתקבצים בבית הכנסת, המוסלמים במסגד והנוצרים בכנסיה.

7. המאמן מעביר הרצאות בנושאי אימון, תזונה או בריאות כמו הרב בבית הכנסת, הכומר בכנסיה והמואזין במסגד הנושאים דרשותיהם בנושאים הקשורים לחיי השומעים.

8. לקבוצות הריצה יש מרוץ מרכזי חשוב אחד בשנה, כמו הרמדאן, כמו חג המולד וכמו ראש השנה ויום כיפור למאמינים היהודיים.

9. כל רץ ורצה יודעים את מקומם בקבוצה, כל מאמן מכיר בכוחו להשפיע ויש לו תורה כתובה וספרות מקצועית, כמו שלמנהיגים הדתיים יש התורה, הקוראן והברית החדשה.

10. גם בין המאמנים יש היררכיה: יש מאמן שכונתי צעיר, מאמן מכיר, מאמן מוביל דעה. כמו שיש רב קהילתי, רב עירוני, מועצה דתית ויש רבנות ראשית וכן הלאה.

אז תגידו אתם: דומה, או לא דומה לדת חדשה שסוגדים לה ולא מוותרים על שום אימון ועל השתתפות באירועים? בעיניי, אכן, ריצה היא הדת החדשה, ללא קשר להשתתפות בתפילות בבתי הכנסת, במסגדים ובכנסיות.