לפני מספר חודשים החלטנו שזו הזדמנות לעשות משהו אחר בחו"ל בקיץ. לצאת קצת מקיבעון הברזל המלא באירופה בכל קיץ ולהזיז לעצמנו את הגבינה. בחנו מספר חלופות ולבסוף ננעלנו על אירוע רכיבה תחרותי תלת-יומי באנדורה. אירוע שהוא הוא חלק מפסטיבל סבולת הנפרש על פני שני סופי שבוע רצופים וכולל גם אולטרה מרתון מסבב UTMB, מרוץ אופני הרים תלת יומי מסבב EPIC וחצי איש ברזל.
כמה ימים לפני הנסיעה קיבלנו מהמארגנים הזמנה לרכיבת הכרת מסלול קלה ובראנצ׳ יום לפני תחילת המרוץ. כמובן שלא יכולנו לסרב והצטרפנו בשמחה לרכיבה שהובלה על ידי פוריטו רודריגז שהיה רוכב מקצוען בכיר ומפורסם עד לפני מספר שנים. קל זה לא היה. אבל כיף גדול ומאוד יפה.
איסוף ערכות יעיל וזריז ואז תדריך מלוטש לסטייג' הראשון.
היום הראשון
בוקר ראשון של תחרות רב-יומית תמיד מלווה בקצת מתח וחוסר בהירות. האם, מתי, וכמה לעשות חימום? מתי צריך להתמקם על קו הזינוק ואיפה בדיוק לעמוד? עשינו חימום מוקדם יחסית והלכנו לחתום על לוח החתימות היומי שאומר שזינקת לסטייג'. ממש כמו במרוצים של המקצוענים כדוגמת הטור דה פרנס.
התמקמתי מקדימה והמתנתי לספירה לאחור. כביש זה לא שטח ואין באמת סיבה להתחיל בטירוף. ובכל זאת, לפחות 30-40 חבר׳ה לוחצים קדימה לתוך העלייה הראשונה. עניין של 25 ק"מ עם 1,300 טיפוס.
"כביש זה לא שטח ואין באמת סיבה להתחיל בטירוף" | צילום: טלי שיינברג
החלטתי להמר קצת ולנסות לנסוע עם המובילים כל עוד אני יכול. זה החזיק קצת יותר משעה ושם בערך זה נגמר. השילוב של הוואטים עם החמצן הדליל בגלל הגובה היה גדול עליי. לשמחתי לפחות לא הייתי היחיד שהתפורר מדבוקת החוד ומצאתי כמה שותפים למאבק בעליות.
בשלב מסוים לאחר שתי עליות מתוך 3 העליות היומיות הכווינו אותנו באופן מפתיע לתוך שביל עפר של "גראבל". ניסיתי לחשוב האם המילה גראבל הוזכרה בתדריך ולא הצלחתי. נו טוב, אני אוהב שטח וגראבל זה האח הצעיר במשפחה. תענוג. אחרי 3:15 שע' סיימתי את הסטייג׳ הראשון שכלל 88 ק"מ עם 2,300 טיפוס. מקום 15 כללי, מקום רביעי בקטגוריית המאסטרס. למעשה מכאן ועד סוף המרוץ התייצבתי פחות או יותר במיקום הזה.
ארוחת צהריים, שטיפת אופניים, עיסוי, תדריך, ארוחת ערב וצי'זבטים, שינה.
נוהל מרוץ רב-יומי שאני מכיר כל כך טוב מהשטח.
היום השני
למחרת זינקנו לתוך עלייה תלולה מאוד ואפילו לא ניסיתי להחזיק עם דבוקת החוד. 106 ק"מ עם 2,900 טיפוס זה בטוח יום ארוך ולא חכם להשתגע בשעה הראשונה. טיפסתי בוואטים ובדופק שלי ונעזרתי בגלגלים שלפניי כדי להרוויח טיפה דרפטינג ולשמור על ריכוז. אחרי שתי עליות לא פשוטות הגיע הטיפוס לפסגה בשם קאבוס, סיפור של 16-17 ק"מ שלא נגמרים.
בשלב מסוים בעלייה עקפו אותי שני רוכבי פרו טור מקבוצת EF שהתאמנו באזור. בעודי מחרחר הם חלפו על פניי כאילו אני עומד במקום והרגשתי קצת מושפל. וואו, פרופורציות. במהלך השהייה שלנו באנדורה פגשנו אין ספור רוכבים מקצוענים שגרים ומתאמנים באזור.
רגע לפני הפסגה רכבנו לצד רצי האולטרה הקשוחים. מאוחר יותר הסתבר לי שרועי קלמר הישראלי שהשתתף במקצה 50 הקילומטרים ופגשנו לפני הזינוק נתן הופעה מרשימה למדי. כבוד. ואם כבר ישראלים היה נחמד לפגוש בסיום את קרן ואייטור מאוזון 11 המיתולוגי בגלילות שגרים באנדורה וקפצו לעודד אותנו. זה כבר קרוב לעשור שלא התראנו. המעגל הכל ישראלי המשיך כשנעמה נוימן ירדה מאימון רכיבה בגובה היישר לארוחת צהריים במתחם הסיום שלנו.
הכרת המסלול באירוע הרכיבה התחרותי התלת-יומי של אנדורה | צילום: טלי שיינברג
היום השלישי
היום השלישי היה הקצפת עם 3,100 טיפוס שהתפרסו על פני 106 ק"מ, כשהדובדבן היה העלייה הכי מפורסמת באנדורה בשם גלינה. סביב 12 ק"מ עם 1,000 מטרים של טיפוס כאשר ארבעת הקילומטרים האחרונים מרוצפים במקטעי "קירות" של 16-18 אחוזי שיפוע. כואב. טיפסתי את כל העלייה לבד לחלוטין ונתתי את מה שנשאר ברגליים ובראש.
לקחתי חטיף סניקרס מתחנת התזונה בפסגה, שמתי וסט וגלשתי למטה בירידה מפחידה אבל מדהימה. נגמר. עוד מדליה לאוסף ועוד חווית סבולת קשה ומיוחדת מאוד.
אוכל, מקלחת וטקס סיום כולל פודיום כללי במרוץ של אירנה מאזין ופודיום קטגוריה של לימור ועינת. לראות ביגוד קבוצה בתחרות בחו"ל זה תמיד מיוחד ומרגש גם אם זה לא באיש ברזל.
בדרך למלון עצרנו להיפרד ולהעניק למנהל התחרות גרבי ZONE3 למזכרת מאיתנו. יופי של אירוע. רק מלים טובות. אנדורה, עוד נשוב.
