בנובמבר האחרון ציינתי חמישים. לא חגגתי, ציינתי. גם כי אני לא ממש איש של חגיגות, בטח לא ימי הולדת, וגם כי לא היינו, ואנחנו עדיין לא, בסיטואציה מתאימה לחגיגות. מעשית בנובמבר בכלל הייתי חייל, למרות שבמקרה ביום ההולדת שלי הייתי בחופשה בבית. עשרה ימים אחרי שבעה באוקטובר התנדבתי לשירות וחזרתי למדים אחרי כמה שנים טובות של פטור גיל. חשבתי שאני הולך לשבוע-שבועיים ונשארתי מעל 100 ימים.
שאלו יהיו הצרות שלנו כמובן, אבל למי שרגיל להתאמן מדי יום, ללכת לישון מוקדם, לאכול יחסית מסודר והכל, החזרה לצבא ועוד לסיטואציה הזאת הייתה לא פשוטה בכלל. הכל הפוך. הגוף והבריאות יורדים מאוד בסדר העדיפות שלך ואתה אומר לעצמך נתמודד עם ההשלכות אחר כך. וזה בהנחה שנעבור את התקופה שלמים ובריאים כי גם זה לא מובן מאליו.
כל הדבר הזה תפס אותי בעיצומו של תהליך שיקום ארוך משבר בצוואר הירך וניתוח מסובך עם הרבה ברזלים וברגים חדשים בגוף. במרץ 2023 נפלתי באימון גראבל לבד וחטפתי חזק… כמה שבועות טובים של השבתה טוטאלית ואז בניית יכולת וכושר ממש מאפס כשהרגל הפצועה מאבדת את כל מסת השריר שלה ונגררת מאחור תרתי משמע.
התחלתי מכמה דקות על אופני חדר כושר והליכה במים, והתקדמתי בהדרגה בצעדים קטנים מאוד. המון תרגילים ופיזיותרפיה וכדומה. קראתי לתהליך 1% שיפור בשבוע, ופשוט התמקדתי בלאסוף אחוזים עד שבשאיפה אחזור לעצמי. הרבה רגעי באסה ותסכול. במיוחד על רקע זה שרק כמה חודשים קודם לכן הרגשתי שסיימתי להשתקם מפריצת דיסק ושאני סוף סוף חוזר לעניינים וליכולות הקודמות שלי בכל הענפים. סולמות וחבלים. לוקח חודשים ואפילו שנים לטפס בסולם למעלה. אבל טעות קטנה של חוסר ריכוז ואולי חוסר מזל ואתה גולש בחבל כל הדרך למטה בשניה. חוזר לנקודת ההתחלה. לא פשוט. אבל ספורטאים נמדדים בעיניי במשברים כאלה ולא הייתה לי שום כוונה לוותר מראש.
בתקופה במדים הצלחתי לרוץ קצת מפעם לפעם ולעשות טיפה חיזוקים באמצעים פשוטים. בכל יציאה הביתה הלכתי לשחות ולרכוב כדי לנסות לשמר כמה שאפשר. אבל כמובן שבכל זאת הייתה רגרסיה רצינית בתהליך השיקום. מחיר ששילמתי מבלי להסס למען המטרה הראויה בעיני. להתגייס ולנסות לתרום קצת למאמץ.
בסוף ינואר השתחררתי רשמית ומיד חזרתי להתאמן יותר מסודר ועקבי. הגדרתי חודש ארובי של כמה שיותר אימונים בשחייה, רכיבה, וריצה אבל לא ארוך ולא חזק. רק להחזיר את התחושה ולהרגיל את הגוף מחדש. אחרי כחודש חזרתי לחדר כושר בעיקר כדי לחזק את הרגליים, בדגש על הרגל הפצועה והחלשה.
בתחילת מרץ ציינתי שנה לפציעה. האמת שהייתי בטוח ששנה אחרי הנפילה כבר אהיה פיקס, אבל התבדיתי. פציעה קשה ושיקום ארוך שהופרע במהלכו בנסיבות. אבל אני שוחה, רוכב, ורץ. רחוק מלהיות מאה אחוז אבל עובד קשה ואופטימי. בשלב מסוים כשהתפרסם שטריאתלון הכנרת חוזר ויתקיים באפריל, אמרתי לעצמי שזאת תהיה תחרות הקאמבק שלי, אולימפי או אפילו חצי אם ארגיש שאני יכול למרחק.
בחרתי ב-TRI כנרת בגלל העיתוי, אבל ממש לא רק. החצי בכנרת הוא אירוע משמעותי ומיתולוגי מבחינתי ומבחינת כל מי שמכיר את ההיסטוריה של הטריאתלון הישראלי. הוא עבר הרבה גלגולים וזכה למהדורות, מסלולים, פורמטים, ושמות רבים ומגוונים. המון זיכרונות יפים. הריצה על הטיילת לכיוון אפיקים ובשטח בין החממות, הריצה על הכבישים הפנימיים בין הקיבוצים, המהדורה של 2013 בלונה גל עם הטיפוס לגולן ברכיבה, והריצה שקוצרה בגלל שרב קיצוני, הכנרת נתנה והכנרת לקחה.
כמעט בכל מדינה מערבית מתוקנת יש הרבה אגמים והרבה טריאתלונים המתקיימים בהם. לנו יש כנרת אחת וטריאתלון אחד או מקסימום שניים במים מתוקים.
בשחייה ורכיבה אני כרגע סביב 10% פחות חזק ממה שהייתי לפני הפציעה. למי שלא מצוי בספורט, עשרה אחוזים נשמע אולי לא הרבה בכלל. אבל בספורט הישגי זה המון. שמיים וארץ כשאתה מנסה להיות רלוונטי בתחרות. בריצה המצב אפילו גרוע יותר לצערי. ביומכאנית הגוף עדיין לא מצא את עצמו ולמרות שהיכולת האירובית סבירה, אני לא מצליח לרוץ מהר. כשזה המצב אני לא משלה את עצמי ואין לי אספירציות תחרותיות לפני החצי הפעם. לא בקבוצת הגיל שלי ובטח ובטח לא בתחרות באופן כללי. מה שהיה היה ואת מה שיהיה בעתיד קשה לנבא. כרגע זה מצבי הנוכחי ואני משתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה – אני שוחה, רוכב, ורץ ובדרך לחזור בשאיפה לכשירות מלאה.
הגוף אולי לא פיקס, אבל הראש לא השתנה. בראש נשארתי אותו ספורטאי הישגי ותחרותי כפי שתמיד הייתי. מבחינתי חלק מהכיף בתחביב הוא לנסות להיות הגרסה הכי טובה והכי מהירה של עצמך ולהגיע הכי מהר שאפשר מקו הזינוק לשער הסיום.
אחי…. תינשום….
רק להמשיך, להשתפר בשיפוע מתון של אחוז, פרופרציות בחיים, כל הכבוד ובבצלחה!
בהצלחה!
כל הכבוד,פייטר,ווינר,עושה את המירב בתנאים האפשריים,ספורטאי אמיתי ……..