לא רשום לאף תחרות!
הקייפ אפיק חלף עבר לו, נחתי קצת על זרי הדפנה, ובפעם הראשונה מזה שנים אני לא רשום כרגע לאף תחרות סבולת ארוכה. כבר לפני מספר חודשים החלטתי לא להירשם לכלום עד שאחצה את קו הסיום של הקייפ אפיק. הרגשתי שזה הר גבוה מאוד, תרתי משמע, וזה לא יהיה נכון להסתכל אל מעבר לו. הרגשתי שאני גם צריך לקחת את הזמן. לנוח קצת, פיזיולוגית ומנטלית, ולחשוב מה הלאה. מה הדבר הבא. לא זוכר מתי בפעם האחרונה זה קרה. בכל השנים האחרונות תמיד ידעתי מה התחרות הגדולה הבאה אחרי התחרות הקרובה. "שתיים קדימה". כך יצא.
אוהב גם את ההתמודדות בתחרות עצמה | צילום: טלי שיינברג
עוד טורים של ליאור זך-מאור
"העולם שייך לצעירים, אבל קודם שירוויחו אותו"
למה אנחנו לא מספיק טובים?
ספורטאים של תחרות אחת בלבד
אני אוהב את הספורט שלי ואוהב להתחרות. מצד אחד אני לא צריך תחרויות כדי לקום בבוקר ולהתאמן. אני אוהב את זה. את העשייה עצמה. שחיה, רכיבה, וריצה. את המשמעת הפנימית של לצאת לאימון ולהתאמץ בו. אני אוהב לעבוד קשה ולהזיע. יש לי מוטיבציה פנימית בערמות. מצד שני אני חושב שמטרות ותחרויות הן חלק מהכיף בתחביב שלנו. להירשם, ללמוד את התחרות, להתכונן אליה, להתמודד עם העומס המנטלי של הרצון להצליח מחד והחשש מכישלון מאידך.
אני אוהב גם את ההתמודדות בתחרות עצמה. פיזיולוגית ומנטלית. מסקרן אותי בכל פעם מחדש לראות אם התכוננתי טוב ונכון ואיך אתמודד כשיהיה לי קשה. אני אוהב לתחקר את התחרות ולנתח אותה. ללמוד ממנה ולצאת בעקבותיה למסע שיפורים. וכן, כמו כולם אני גם אוהב להצליח. זה כיף כשזה קורה. אושר פנימי, פידבקים מהסביבה, וכדומה. לדעת שהעבודה הקשה השתלמה גם בהיבט ההישגי-תחרותי. לדעתי זה חלק מהכיף בתחביב. לפחות כך זה אצלי.
כמה אתה באמת אוהב את הספורט שלך?
התקופות האלו שבהן אתה לא רשום לתחרות הן תמיד מסקרנות ומעניינות בעיני. למעשה אני חושב שהן סוג של מבחן. האם אתה באמת אוהב לעסוק בענף שלך? במקרה שלי שחייה, רכיבה, וריצה. האם אתה אוהב להתאמן בלי קשר אם יש מטרה ומהי? האם יש לך מוטיבציה לקום בבוקר גם כשאין משהו שיושב עליך ואתה חושש להיכשל בו וחולם להצליח?
להתגלגל מתחרות לתחרות. איירונמן המבורג | צילום: ליאור זך-מאור
לפעמים אני רואה מהצד ספורטאים שפשוט ממשיכים להתגלגל מתחרות לתחרות. קצת מכוח האינרציה. לעתים עושה רושם שהם איבדו חלק מחדוות העשייה המקורית שלהם. שזה הפך לסוג של "עבודה שנייה" שהם כבר קצת לא זוכרים מה הביא אותם לספורט במקור ולמה הם נשארו בו? אבל כל עוד הם לא עוצרים לחשוב רגע, אין להם הזדמנות לראות את זה. (בהקשר הזה פציעות הן "ברכה" כיוון שלפעמים הן מאלצות אותך לעצור את המרוץ לתקופה מסוימת). במידה מסוימת ייתכן ואנחנו קצת חוששים לעצור ולחשוב. חוששים לא להיות רשומים לתחרות. מה יקרה אם לא תהיה לי מטרה גדולה באופק? האם אפסיק להתאמן? ארד בכושר? אעלה במשקל? אאבד את המעמד הספורטיבי שלי בקבוצת החברים? אקבל פחות תשומת לב ופרגונים?
הרשתות החברתיות שינו את עולם הסבולת החובבני. אין כמעט "לוכדי לייקים" יותר טובים מפוסטים על הצלחה בתחרות עם תמונה משער הסיום. או אפילו יותר טוב, פוסט "מתנצל" על הכישלון בתחרות עם תמונה משער הסיום ותוצאה שנחשבת מעולה. "הייתי חותם על תוצאה כזאת…". אם לא תתחרה מה תעלה? בעיה. טוב לפחות תירשם למשהו ותעלה את זה שנרשמת. גם עצם ההרשמה עצמה נחשבת כיום לפעולה המעידה על אומץ וזוכה לתגובות שפעם היו משויכות ללוחמים ששבו מהקרב. "גיבור" וכדומה.
קשה להיות רשום. קשה לא להיות רשום.
התקופה הזאת כשאתה רשום לתחרות סבולת ארוכה ומאיימת היא תמיד קצת קשה מנטלית ומלחיצה. זה "יושב" עליך ומלווה אותך שעה שעה יום יום. אמנם נרשמת מבחירה אבל לפעמים אתה מרגיש שזה קצת "עול". שואל את עצמך למה שוב. מה היה רע סתם להתאמן בשביל הכיף השנה?
זיכרונות מהקייפ אפיק בדרום אפריקה | צילום: באדיבות ליאור זך-מאור
מצד שני אני אישית קצת "מכור" ללחץ הזה. למתח, לעומס המנטלי של מה יהיה. לרצון להצליח ולחשש מכישלון. למחויבות הסופר גבוהה בתקופת השיא של ההכנה. כשהחיים מסודרים בקוביות עם תזמונים מדויקים ברמת הדקות כדי שאפשר יהיה להשחיל את האימונים ולא לפספס.
זה כיף להיות בלי המתח והלחץ הזה לתקופה מסוימת. אבל לפחות מבחינתי מתישהו זה מתחיל להיות משעמם. אני צריך משהו שיערבב לי את הבטן. משהו לחשוב ולחלום עליו. משהו לפחד ממנו.
אז שוב פעם איש הברזל?
לכאורה הדבר הכי "הגיוני" עבורי הוא לעשות איש ברזל בקיץ או בסתיו. אבל הבטחתי לעצמי, לאשתי ולעולם, שאני לא עושה איש ברזל השנה ולא מנסה לעשות סלוט לאליפות העולם בהוואי (איזו טעות…). מצד אחד אני באמת מרגיש שאני צריך קצת חופש מהתחרות הזאת ומהאליפות. מצד שני זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות בזמני הפנוי. זה התחביב שלי. ויש כבר שלושה ספורטאים מהקבוצה שלנו עם סלוט להוואי השנה ויכול להיות נחמד להתחרות לצידם.
לא במקרה יש הטוענים שהם ראו אותי מסתובב בלילות וממלמל בקול רם: "אני לא עושה איש ברזל השנה. אני לא מנסה להגיע להוואי השנה". צחוק צחוק, אבל הצורך הזה להגיד את זה לעצמי ולעולם הוא סוג של מנגנון הגנה. שכנוע עצמי. או אולי אפילו תקווה שמישהו יגיד לך שאין סיבה שלא תעשה איש ברזל השנה. שמישהו יתן לך שק לגיטימציה. שיגאל אותך מעצמך.
אבל תמיד אפשר לעשות משהו אחר. לאו דווקא טריאתלון. מפעם לפעם אני אוהב "לזוז קצת הצידה" כמו בקייפ אפיק לדוגמה. לעשות תחרות ריצה או רכיבה. להתכונן אליה במשך תקופה ולשים קצת בצד את הענפים האחרים. זה נחמד לי לשלושה ארבעה חודשים אבל אז אני מרגיש שמיציתי. שאני רוצה לחזור להיות טריאתלט. האיזון הזה עם שלושת הענפים עושה לי טוב פיזיולוגית ומנטלית. שם אני חי הכי טוב. אולי בגלל זה נמשכתי לזה במקור ואולי פשוט התרגלתי אחרי כל כך הרבה שנים בענף.
לסיכום, אני חושב שלפעמים נכון לנו להיות רשומים "שתיים קדימה". בסיטואציה מסוימת, בתקופה מסוימת. אבל לפעמים לא. לעצור פעם בשנתיים שלוש עושה רק טוב בעיני. לבחון אם אתה באמת עדיין אוהב את הספורט שלך או שפשוט התגלגלת באינרציה. לנקות את הראש מהעומס המנטלי של תחרות קרבה. לקבל החלטות קדימה בנחת. מה מתחשק לך לעשות ומה הכי יקדם אותך לעבר החלום הכי גדול שלך בתחביב. בטוח יש לך אחד כזה. לא משנה מהו.
