אחרי התחרות בצ'טאנוגה אשר בטנסי, הספיקו לי בדיוק חמישה ימים בבית בקונטיקט וכבר הייתי על המטוס בדרך לבולדר, קולוראדו. שמעתי רבות על המקום הזה, שמכונה "גן העדן של הספורטאים", אבל רק כשמגיעים לפה אפשר להבין במה מדובר: הרים מושלגים, מרחבים אינסופיים ושבילי רכיבה וריצה מהטובים שהייתי בהם.
לטורים נוספים של רועי זוארץ:
הטור הקודם בבלוג: התרסקות, עונש, צבירת ניסיון וגם תמיכה בישראל
רועי-לוקיישן || רועי זוארץ משתף אחרי תחרות ראשונה במסע לארה"ב
ברוכים הבאים לאמריקה || רועי זוארץ בבלוג אישי על המסע לעבר החלום
בולדר נמצאת בגובה של 1650 מטרים וכהכנה טובה לתחרות, הגעתי למחנה אימונים והתאקלמות לגובה כשבועיים לפני התחרות. כספורטאי, התנסיתי במספר מחנות גובה בעולם וחשבתי שהגוף יסתגל קצת יותר מהר לגובה, אך מסתבר שטעיתי. הענפים שלקחו לי זמן הסתגלות ארוך מהרגיל היו השחייה והריצה: רק אחרי עשרה ימים של התאקלמות הצלחתי לבצע אימונים איכותיים, עם דופק סביר ולא גבוה מדי. כמובן שענר המאמן שלי דאג להתאים לי את תכנית האימונים כדי שארגיש כמה שיותר טוב ולא אלך "נגד הגוף".
רועי זוארץ בתחרות חצי מרתון בבולדר, קולוראדו | צילום: אביטל ליברמן
יריב האימונים שלי למחנה היה מקס, אמריקאי יהודי, שהכרתי כאשר התחריתי בפלורידה. מקס דאג להכיר לי את המסלולים, את קהילת הטריאתלטים המקצועניים ואפילו לקח אותי לארוחת שישי בבית חב"ד. את אימוני השחייה עשיתי עם המאמן האולימפי שאימן גם את רן שגיב שלנו, איאן או'בריאן. אין ספק שהמחנה ותקופת ההכנה כאן הייתה איכותית.
ההתנסות שלי במרחק הארוך מלמדת אותי בכל פעם מחדש כמה תכנון ודיוק הם חשובים – מכל אימון ותחרות אני לומד מה יותר נכון עבורי, החל מכמות השתייה שאני צורך, מה לאכול תוך כדי הרכיבה – ועד לטווחי דופק וואטים וניהול הריצה. מה שנקרא: "תורת המרחק הארוך". המטרות שלי ושל ענר היו להסיק מסקנות מצ'טאנוגה ולנהל תחרות "סולידית" בלי פיתויים – יציבה ואיכותית.
בוקר התחרות
קמתי לבוקר של שגרת תחרות: פוקוס, ריכוז וכמה שפחות הסחות דעת, עד שאביטל (אשתי) חותכת את הדממה בצעקה "יששששש"! הסתכלתי עליה בפליאה והיא הראתה לי בהתרגשות את הידיעה על החזרת ארבעת החטופים. וואו. איזה בוסט אנרגיה אדיר, איזה כיף להיות ישראלי ביום כזה, מרגיש זכות לזנק לתחרות עם דגל ישראל!
שחייה
פתיחה אגרסיבית מאוד בגלל שדה המשתתפים הרחב: 79 מתחרים במקצה העלית. נצמדתי לימין וניסיתי למתן את הפתיחה, כדי לא להגיע למצב שאין לי אוויר (השפעה של הגובה). מהמים יצאתי במקום ה-14 ולאחר 25 דקות. כמובן שציפיתי לזמן יותר מהיר, אבל יצאתי בהרגשה טובה לקראת הרכיבה.
רכיבה
הרכיבה בנויה משתי הקפות של 45 קילומטרים, כאשר בכל הקפה יש טיפוס מצטבר של 357 מטרים. במרחק הארוך הבנתי שלוואטים אמנם יש משמעות אדירה, אבל לא פחות חשוב היא התנוחה שבה אתה יושב: ניסיתי כמה שיותר להתייעל מבחינה אווירודינמית ולאזן את הדופק הגבוה.
וואט ממוצע ברכיבה: 260
נורמלייזד פאוור: 270
דופק ממוצע: 161 (גבוה מאוד בשבילי – בגובה הדופק נוטה לעלות)
הנתונים הם על המשקל שלי: 70 קילוגרם.
את הרכיבה סיימתי אחרי 2:06 שעות וממוצע של 43 קמ"ש (זמן זהה לשתי ההקפות). אני מרוצה מאוד מההתקדמות והשיפור ברכיבה, אבל כמובן שיש עוד המון עבודה – במיוחד כשמדובר על מרחק ארוך.
רועי זוארץ רוכב בתחרות חצי מרתון בבולדר, קולוראדו | צילום: אביטל ליברמן
ריצה
יש ספורטאים שיש להם את הכישרון לשתן על עצמם, אך לצערי לא בורכתי בכישרון זה… עצירה קצרה של 30 שניות ויוצא לריצה.
הריצה בנויה משתי הקפות של 10.5 קילומטרים, 95 אחוזים מהריצה על כורכר ללא טיפה של צל, והשמש לא ריחמה באותו היום: 26 מעלות ו-65 אחוזי לחות – אמנם נתונים שלא אמורים להרתיע אילתי, אבל ללא ספק החום הורגש.
בהקפה הראשונה בריצה הרגשתי מעולה, שמרתי על טווח קצב ודופק תקין, עקפתי לא מעט מתחרים ותיכננתי להגביר בהקפה השנייה. בקילומטר ה-14, ברגע אחד, הגוף אותת שאני צריך להרגיע. עצרתי בתחנת השתייה הקרובה, שתיתי מים , תידלקתי בקרח והמשכתי בקצב נינוח עם הגברה מחושבת כל קילומטר.
אביטל אשתי, שעקבה אחרי הביצועים באפליקציה, החליטה שאין מצב שאני לא יורד את ארבע השעות, רצה ונעמדה כשני קילומטרים לפני הסיום וצעקה עליי שיש לי שבע דקות לסיים. אני כמובן מרוב פחד הגברתי והגברתי – וכך למעשה חציתי את קו הסיום בתוצאה 3:58:58 (תודה לאשתי!).
בסיום גם גיליתי שזו גם כנראה התוצאה הכי טובה לטריאתלט ישראלי במרחק חצי איש ברזל. מחמיא וכיף, אבל מבחינתי זו רק ההתחלה ואני מכוון בהמשך לזמנים מהירים הרבה יותר. כמו כן, אני חייב להבין למה אני לא מצליח לרוץ כמו שאני יודע למשך 21.1 קילומטרים. בטוח שזה עוד יתחבר בהמשך.
רועי זוארץ רץ בתחרות חצי מרתון בבולדר, קולוראדו | צילום: אביטל ליברמן
לסיכום
אני מכוון הרבה יותר גבוה מזה, ויחד עם כך, שמח מההתקדמות שלי מתחרות לתחרות. אין ספק שהניסיון משחק פה תפקיד ומכל תחרות כזו אני לוקח את הדברים החיוביים ומפיק לקחים. לקח חשוב מאוד: להתחרות בגובה זה לא צחוק, צריך חד-משמעית תקופת התאקלמות של יותר משבועיים.
אשמח לנצל את הבמה ולהוסיף: אחרי שלושה חודשים כאן בארה"ב, והרבה אימוני אופניים, היחס של הנהגים בכבישים לרוכבים, והתשתיות בעיר שמספקות שבילי רכיבה בטוחים ואיכותיים, מוכיחים לי שאפשר גם אחרת. כאב לי מאוד לשמוע על גיא תימור ז"ל, הרוכב המוכשר שהסיפור הטרגי שלו היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו בקהילה.
תודה ענקית לשוונג על האפשרות לחשוף ולספר קצת ממה שעובר עליי פה בארצות הברית.
וכמובן לנותני החסות שלי שנותנים לי את המעטפת שכל ספורטאי מקצוען יכול לחלום עליו.
בתחרות הבאה: חוזרים למרחק האולימפי בניו ג'רזי.
