בפרק הראשון כתבתי על עזיבת החופים המוכרים והבטוחים של עולם האופניים אל עבר עולם הטריאתלון.
בפרק השני אכתוב על השלב השני שמגיע אחרי שלב ההחלטה.
שלב הביצוע.
אבל ביצוע זו מילה קטנה לדבר גדול.
איך אתה מבצע?
איך אתה פותח את הביצועים שלך?
כמה אתה מוכן לסכן בשביל הסיכוי לקחת את כל הקופה?
על סיכונים, על סיכויים, על תפיסת ההשקעה ,חסכנות אל מול צמיחה?
אף ארגון מתייעל וחסכוני אינו יכול לצמוח באמת באוקיאנוס אדום, אז איך מסתכנים בלי סיכון?
וגם מה זה לנהל קבוצת פורמולה 1 על פי תפיסת עולמי.
יאללה פרק שני, מתחילים….
בחיים צריך שתהיה השראה כמו גם ייאוש.
כי הבעיה הכי גדולה שלנו כבני אנוש היא שאנחנו חושבים ומאמינים שלא אמורות להיות לנו בעיות…
הזקן שלי תמיד אומר "שבעיות מאלצות אותנו להשתפר ולעלות רמה".
הרבה פעמים אחרי ההבנה שיש בעיה, שיש קושי, שיש סיכון,
רוב האנשים מחילים על עצמם את הצורך לשינוי ותזוזה.
אבל זה לא מספיק!
להחיל זה רק חלק מהתצרף הקשוח.
אתה חייב התקדמות
והתקדמות היא תוצאה של מחשבה מודעת, החלטה ופעולה.
והחלטה ופעולה אמיתיות מחייבות אותך לנקוט פעולות חדשות.
לעיתים קשות, לעיתים עם תוצאות פחות טובות בהתחלה.
אבל אם לא נקטת פעולות כאלה לא יהיה שינוי.
וורהווווווווווווווווום!!! (שאגת מנועים מחרישת אוזניים)
יש את הרגע הזה במרוצי פורמולה 1
הנהג יוצא בראבק -עם פאר הטכנולוגיה והאווירודינמיות שהמין ההנדסי האנושי יצר – מתוך העקומה אל הישורת המתוחה היישר קדימה והלאה.
כעת עליו לסחוט את המנוע המתקדם וספקי הכוח עד כלות, להאיץ את הגוף הפיברגלסי עד לקצה, עד להווווו מאדר פ**.
כשהוא מקמט, מפתל את המומנט ואת הכלי שלו ל-400 קמ"ש כשאין ספור כוחות קונצנטנריים ואקצנטריים חלים עליו הנהג בתוך הקוקפיט ועל המכונה ויאמרו ה-ל-ל-ו-י-ה.
פורמולה 1 | צילום: Pedrik, Wikimedia
והמכונית כמו מטוס קרב נוצץ
קרני השמש נשברות עליה נוצצות והיא טסה ורטיקלית קדימה בניסיון לייצר מעיין חור לולאת תולעת זמן באטמוספירה ולשנות את מסלול הזמן, אשכרה לקצר אותו, אולי לדחוק אותו, ובעיקר למהר את הגעת הקץ.
המכונה פאר היצירה המכנית מחומשת במנוע V6 טורבו, מייצרת כ-15 אלף סיבובים לדקה רועמים כמו רעמים ברובע ברונקס עם מערכות מחשוב שלא מביישות את גשר הפיקוד של האנטרפרייז בשיאה…
כעת זה רק עצם נע בחלל זמן .
ובמערכת הקשר בתוך הקסדה הלוהטת שטף הנתונים, המידע, זורמים בשטף מסחרר וכפועל יוצא קבלת ההחלטות תחת עומסים, לחץ, הישגיות רצחנית ומוכנות לנהוג עד לקצה גבולות המעטפת ועוד קצת, עוד קצת קצת לדחוף את השיט הזה לקצוות.
או אז מעמדת השליטה והבקרה נשמעת בחלל הקסדה הבקשה הפשוטה והאייקונית
Push Push Push…
כל כך פשוט
כל כך מוחלט
דחוף את עצמך ואת גוש הפח המפואר הזה עד כלות
והנהג דוחף את עצמו, המכונית והמנוע לקצה…
וכל הארגון כולו וקיומו תלוי בדחיפה הזאת .
או.קיי
זה הקול שאני שומע בראשי כל יום כשאני קם בבוקר ומתחיל לדחוף.
זו לא רק דוושת הגז,
הכניסה לסיבובים,
הלחצים, הלחצים האטמוספריים, הברומטרים, הבורסספרים,
זה גם ניהול הצמיגים האולטימטיבי,
מטאפורית כמובן.
כי מצד אחד, אם תנהג את המכונה שלך מהר מדי ועם הרבה בלימות, הרי ששחקת את הצמיגים ולא תגיע למאני טיים כשאתה בשיא הכשירות והמוכנות לבצע את היעף האחרון והמכריע.
ומצד שני, באם תנהג זהיר מדי ושמרני מדי, דפקת את המיקום וגם כאן לא תגיע לעמדה מספקת וקדמית כדי לבצע את היעף האחרון והמכריע.
צילום: אביעד גרביץ
קבלת ההחלטות,
ניהול העומסים,
הבלמים, הצמיגים, האסטרטגיה, הסיטואציות שמשתנות, זריקת תכניות לפח
חשיבות התכנון המקדים
זה מאדר פ** של משחק שח-מט הרה גורל עם מרווח כמעט בלתי אפשרי לטעויות.
מבחינתי ניהול ארגון של קבוצת ספורט סיבולת, זה כמו לנהל קבוצת פורמולה 1.
הרי התפיסה המקובלת היא שאנחנו מארגנים ומנהלים מעיין חוג משוכלל, מלא יצרים, חלומות, משחק, תחרות, מבחני תוצאה מדידה ואמוציות רגשיות.
כל כך הרבה אמוציות שזה הופך את העסק הזה לפינג'ן לוהט עם קפה מבעבע בלב מדורה חושנית במסיבת חוף סוערת בקו-פה-נגאן.
עד לפני שנה לא היינו קיימים בעולם הטריאתלון.
זאת עובדה.
היינו מועדון רכיבה וותיק מלא היסטוריה וצלקות מור"ק מרטיטות עם סיפורי אלף לילה ולילה, אבל אפס טריאתלטים .
האתגר הברור היה אחד.
לבנות את הארגון הכי טוב ומצליח בין לילה.
מחומה ומגדל להפוך ליישוב וממנו לצמוח למושבה, ממנה להיות לעיירה, שתהפוך לעיר, שתתפתח לכרך מרכזי ותהיה אבן שואבת ומחוללת.
אבל בבוקר הראשון היה כלום.
הפרדוקס
בעולם הספורט העסקי ישנה בעיה מובנית.
כשאין לך כלום אתה משקיע זהיר ובמשורה.
ואז אתה גדל אט אט אתה משקיע מההכנסה הפנויה שנשארת לך
מה שקרוי הון חוזר לארגון.
אבל חייב להביא הביתה פרנסה. אתה חייב להגיע למסה קריטית גדולה באמת כדי להשקיע בתשתיות יותר ולתת יותר.
כשאתה מגיע לגודל שמאפשר (נניח 150 לקוחות) אתה במוכנות לשלב הבא.
אבל אז
אז הלקוחות הוותיקים שלך כבר כועסים, הם נאלצו כל הזמן להסתפק במעט כשהאמינו ששילמו את המירב והם עוזבים כי לא הושקע מספיק, כל מה שצמחת וגדלת בבת אחת מתפרק
וההון החוזר הפנוי שיועד להשקעה הופך להיות שומן שמיש לעת צרה ושוב אתה צריך לצמוח עד לנקודה שתקרוס בחזרה.
וחוזר חלילה.
ביצה ותרנגולת
צילום: אביעד גרביץ
Push Push Push…
אז?
ההחלטה המודעת שקיבלנו כארגון הייתה שאנחנו לא נהיה במשחק סכום אפס הזה!!!
ומה אם נשקיע את הסכום החודשי האוטופי הנדרש להחזיק קבוצה של 200 איש כשיש לנו רק איש אחד?!
אני באופן אישי לא מאמין בהימורים.
אבל אני מאמין בלקיחת סיכונים ובמוכנות ללכת עד לקצה כדי להרוויח.
אם אתה רוצה לעשות מה שמעולם לא נעשה עלייך לבצע דברים שאף אחד לא מבצע.
סיכון מול סיכוי
ההחלטה שלקחנו כארגון הייתה שגם אם אין לנו יותר מטריאתלט אחד
אנחנו נשקיע כבר מהיום הראשון כאילו יש לנו 300 טריאתלטים,
מילים גדולות אבל בעיקר בעקר כסף גדול.
החלטנו וביצענו
אנחנו נשקיע מיום הייסוד שלנו כאילו יש לנו כבר 300 לקוחות,
נביא את המיטב
מיטב המאמנים
מיטב המוצרים
מיטב המתקנים
תשתית לוגיסטית, הבנה מנטלית ורגשית שאנחנו עסק, צומח, כלכלי, נשקיע את כל מה שיש לנו,
את כל המשאבים שלנו בתשתית, במעטפת ונילחם הכי חזק שאנחנו יכולים כדי לגרום לשורת ההכנסות להשתוות לשורת ההוצאות.
וניקח בחשבון, שזה מסע מורט עצבים, עלינו לדחוף את עצמנו ואת הארגון עד לקצוות.
קבוצת 500 וואט | צילום: איל אדלמן
זה לא שיר הלל עצמי!
כי הצמיחה אומנם נמשכת אבל ההשקעה עדיין גדולה.
לכל שוק יש את הבעיות והקודים שלו לפיצוח, בסופו של דבר זה (הקבוצות) תחום דל יחסית כלכלית .
בוודאי ביחס למשאבים המושקעים בענף הסיבולת כולו, אבל המגנט והמחולל הרגשי הכי משמעותי ופגיע לכל שינוי אטמוספרי הוא הקבוצות.
כי בארגון הזה הקרוי קבוצה מרוכזים כל האלמנטים הבסיסיים והיצריים.
אתה כמנהל ובעלים צריך לנהל חלומות, שאיפות, מוכנות, השקעה פיזית וכלכלית ולהיות מספיק טוב וקר רוח לתעל הכל באופן מושכל וטכני לחופי מבטחים.
ואתה מנהל ארגון עתיר אמוציות, חלומות והבטחות עם מבחני תוצאה כבירים ומורכבים.
זה הסיכון, זה הסיכוי, ואנחנו בחרנו לקחת את הסיכון כדי לקבל את הסיכוי
ובניהול הארגוני הזה אני דוחף את עצמי ואת הארגון, הכלים, המשאבים, ההכנסות, השותפים עד לקצה.
מודע שעליי לנהל תוך כדי תנועה ותחרות גם את המנוע, את הצמיגים, את הפיט זון ולהחזיר בחזרה לכל אלו שהשקיעו והאמינו. ההצלחה של הארגון, הכישלון באם יהיה, עליי.
אין לי מקום להיכשל
Push Push Push…
על הכותב: אילן אולמן – המנהל המקצועי של קבוצת 500 וואט | אימן את נבחרות הגברים והנשים של ישראל באופני כביש וחתום על הישג של 3 ספורטאים ונבחרות שהביא ל-3 משחקים אולימפיים | אימן את נבחרות ישראל הפראלימפיות | מאמנו של אלוף הישראמן דן אלתרמן | ריכז בעבר את קורסי מדריכי אופניים במכללה למקצועות הספורט ללימודי תעודה מוכרים.
