בעולם בו ספורט תחרותי הפך לתחביב ואורח חיים רווח באוכלוסייה הממוצעת – נהיה איזשהו בלבול בין ספורט תחרותי לספורט בריאותי ונהייתה זליגה של רעיונות ותפיסות מן התחרות אל הספורט הנורמטיבי-שגרתי.

אדם שספורט הוא המקצוע שלו, או אדם ששואף לעשות איש ברזל או מרתון, נדרש להתגברות על הגוף. אלו מקרים בהם הגוף חייב להגיע אל הקצה כדי לצלוח את המטרה, אבל איך מנטליות של ספורט קצה חלחלה אל תרבות המיינסטרים של האדם הממוצע שיוצא לריצה או הולך אל חדר הכושר? והאם המנטליות המיליטנטית הזו מביאה עימה בריאות לציבור הרחב או שמא עושה לו עוול?

"הכל בראש?"

לא פעם שמעתי את הביטוי "הכל בראש" בנוגע לספורט, משל אם תחליטי בראש שאת יכולה את תצליחי לגבור על הקושי הגופני. מאמנים לידי צעקו את זה למתאמנים שלהם, מדריכת הסטודיו דחקה במתעמלות להחזיק עוד בסקוואט או בפלאנק ו"להתגבר על הגוף", וגם אני כמתאמנת וכמאמנת שמעתי את צמד המלים לא פעם כמעין אות גבורה, הדרך הנכונה, ביטוי לחוזקה והאופן היחידי בו נגיע להצלחה לפי התפיסה הרווחת.

לעתים יכולתי לראות איך התפיסה הזו ממש הוטמעה לי בתודעה והנחילה פחד שאם אקשיב לגוף אז לבטח לא אעשה מספיק, לא אתקדם, לא אהיה חזקה ובריאה באופן הרצוי ושככל הנראה זה יוביל אותי למקומות לא טובים עם הגוף שלי, עם ספורט ואולי עם החיים בכלל.

במרוצת השנים נחשפתי הן כמתאמנת והן כמאמנת איך פעם אחר פעם דחיפה לקצה מביאה עמה אסונות, מנטליים וגופניים. פציעות, יציאה משגרת האימונים, שבירה מנטלית סביב ההפסקה, כעס עצמי, ייאוש ואכזבה. ראיתי איך חוויות גופניות קשות בזמן אימון הן לא רק קשות לגוף, הן קשות גם לנפש. איך מתאמנים ומתאמנות מפחדות להגיע לאימון בשנית כי הייתה להן חוויה מפחידה בפעם הקודמת, כי הן לא יכלו ללכת שבוע, כי כאב להן הגוף בצורה קיצונית, כי הן הרגישו חווית כישלון והשפלה בשיעור הזה שבו המאמנת עודדה להגיע לקצה ואולי בעצם כי הן חוו חווית ניתוק והתעלמות מהגוף שלהן.

עבודה מנטלית סביב ספורט היא דבר חשוב, וגם בענף של ספורט בריאותי היא חלק אינטגרלי. וכמישהי שמטפלת בפסיכותרפיה גופנית אני אף אומר שלא יכולה להיות חוויה גופנית שלא תעביר אותנו גם חוויה רגשית ותודעתית, אבל השאלה היא מה המטרה בעבודה המנטלית סביב ספורט בריאותי, איך מגיעות ומגיעים אליה, ובמילים אחרות: מהי המטרה והדרך המיטיבה.

המאמן שלך עוזר לך להתחבר אל עצמך? | צילום: יובל כהן

אם תשאלו אותי, כמאמנת כושר אישית כבר כמעט עשור שעברה המוני מתאמנות ומתאמנים שהגיעו אלי כדי להיות בבריאות גבוה יותר, תפקודיות גבוהה יותר, תחושת מסוגלות וחיזוק תחושה חיובית אל מול הגוף שלהן בשלל היבטים, אני יכולה לומר שהעבודה המנטלית החשובה ביותר היא לתת תחושת תיקוף, אישור, מסוגלות, ערך וחיבור עם הגוף.
ואיך ניתן לעשות זאת?

חיזוק הקשב והתקשורת עם הגוף

מניסיוני, הדרך הנכונה לעשות זאת היא דווקא בחיזוק הקשב והתקשורת עם הגוף שלנו, זה לא אומר לעצור את התרגיל או האימון בכל פעם שיש קושי, קושי הוא חלק מהחיים ככלל ומספורט בפרט, וזה בסדר לנרמל אותו, השאלה היא כמה מקום ניתן לחוויה הסובייקטיבית של המתאמן או המתאמנת כדי לומר די במקום הנכון וכדי לעשות ספורט מקדם בריאות רגשית ופיזית?

כמה ולידציה נותן המאמן למתאמנת שלו על כך שהיום קשה לה יותר או שהיא עייפה?
כמה משקל יש באימונים לידיעת המתאמנת את עצמה?
או לחילופין כמה רווח שהמאמן או המאמנת יודעים עבור המתאמנים והמתאמנות שלהם ובכך מרחיקים אותם מהידיעה שלהם את עצמם ואת גופם?

הרי אם מישהו יודע עבורי מה אני צריכה וכמה אני יכולה ומה אני מרגישה, איך אפתח קשב וחיבור לידיעה שלי את עצמי? ואיך יכול להיות שאדם זר שלא חש את תחושותיי יודע טוב ממני מה מסוגלויותיי?

בעצם אשאל: האם המאמן שלך עוזר לך להתחבר אל עצמך או שמא להתנתק מעצמך ולחוש אשמה כשיש קשב, ובעצם איזו עבודה מנטלית מקודמת במרחב בו את.ה עושה ספורט, עבודה מנתקת או עבודה מחברת?

לא פעם ראיתי מתאמנים מקיאים באמצע אימון ממאמץ יתר, ראיתי פציעות חוזרות וחמורות שקרו מאימוני "כאסח" בהם המשפט "הכל בראש" נאמר כמנטרה מרכזית. הגיעו אלי מתאמנות שחוו טראומה רגשית ממרחבים קשוחים ולא קשובים של ספורט ותנועה וכיום הן מפחדות לשוב אל עולם הכושר והרשימה עוד ארוכה.

עבודה מנטלית בעולם של פעילות גופנית ותנועה היא חשובה עד מאוד! אבל העבודה לא צריכה להיות התגברות על הגוף, אלא הקשבה לגוף. אם נשכיל להבין שהגוף הוא גוף ידע עצום עבורנו, הוא מאותת ומזהיר, הוא יודע דברים עוד לפני שהתודעה יודעת והוא בטח יודע דברים הרבה יותר מאשר מישהו אחר שהוא אינו הגוף שלנו, נוכל לעשות עבודה מנטלית מיטיבה.

וגם אם יש מקומות בהם עולה קריאה לעצור מתוך פחד או דפוס הגנתי ויש רצון לגבור על המשוכה הזו כדי להתפתח, להתקדם ולחוש מסוגלות, אין זה אומר להתעלם מן הגוף או מן התחושה שעלתה. זה כן אומר להקשיב, לראות מאיפה זה מגיע, מה הבקשה שם ואיך אפשר בהדרגתיות ועם הרבה כבוד לעצמנו וחמלה, להצליח לנוע מאיזורי הנוחות שלנו, אחרת החוויה תהיה משחזרת, אלימה, קשה ואולי אפילו תחזק את ההימנעות והחרדה.

למעשה אם בספורט תחרותי העבודה המנטלית היא לגבור על הגוף באמצעות התודעה, אומר שבספורט בריאותי העבודה המנטלית צריכה להיות לחבר בין הגוף לתודעה.

נועה זילברמן | סטאז'רית לפסיכותרפיה גופנית ומאמנת הוליסטית ובודי פוזיטיבית.