יש לי הרבה חברים. ויש לי חברים שרצים הרבה. ויש אפילו כאלה שרצים גם הרבה וגם מהר. עד הלילה שבין חמישי לשישי לא ידעתי שחסרים לי חברים אחרים. אלה שרצים הרבה יותר מהרבה. שרצים המון. החזאים דברו על כל מיני דברים ודייקו. הרוחות המובטחות הגיעו, מטחי הגשם לא נחסכו מאף אחד. נערים חרדים שיצאו לבלות לילה בפארק מיהרו למצא מקלט בשרותי הבנים, עובדי הלילה חזרו הפעם לאט לאט על האופניים החשמליים ואפילו האמבולנסים של אסותא טסו בזהירות.
וכל זה בניגוד מוחלט לשלווה המוחלטת של בועת הספרטניון. 1,460 מטר ו-23 ס”מ של נירוונה, פסגות, משברים, כאבים ואושר עד. ביום חמישי בבקר יצאו לדרך רצי ה 24 שעות ועד הלילה זינקו אחריהם רצי ה 12 שעות, 100 קילומטר, 100 מייל והתערבבו.
מה זה בכלל?
ספרטתלון הוא מרוץ של 246 קילומטרים ב 36 שעות בין אתונה וספרטה במסלול ריצתו ההיסטורית של פידיפידס ועל פי זמניו המיתולוגיים.
ספרטניון הוא הכלאת מילים יווניות – ספרטתלון וקריטריון מבית היוצר של ההורים החמים והחכמים של המירוץ – גלעד ודגנית קראוז. וכדיבריהם: ״לאור מיעוט תחרויות האולטרה בישראל ולאחר שרצים אשר ביקשו להשיג קריטריון לספרטתלון נאלצו לטוס לתחרויות ייעודיות בחו”ל, החלטנו להרים את הכפפה בפעם השנייה ולהקים מרוץ שטוח, מהיר, מעגלי, נוח בתנאים אופטימליים שבו כל מי שרוצה להתחיל את המסע לספרטה, יוכל לעשות את הצעד הראשון בארץ״.
"הם רצים אל המקומות שלא נכתבו עליהם עדיין ספרים, אל מעבר לגבולות היכולת המוכרים לנו" צילום: תומר פדר sportphotography
מה הם עשו שם? איך הם עשו את זה? ולמה בכלל? לכאורה הם רצים כמו כולנו. אותם בגדים אותו ציוד ואותם נעליים. רק לכאורה. כי הם עסוקים בספורט אחר לגמרי. הם רצים אל המקומות שלא נכתבו עליהם עדיין ספרים, אל מעבר לגבולות היכולת המוכרים לנו. כל אחד ואחת מהם נראו לי כרצים אל המקום הכי רחוק שהם יכולים כדי להגיע אל הפנימי הכי עמוק שקיים בהם. וכמתבונן מבחוץ זה נראה לי כמו מרוץ בלי מפסידים כלל.
זה אולי ממבו ג׳מבו שרחוק מאד מאינטרוולים מדוייקים עד לעשירית השניה, פארטלג ראציונלי וקלוריות ספורות באובססיביות, אבל זה…בדיוק זה.
הם מתחילים הרבה יותר לאט ואחר כך גם יותר לאט בשילובי ריצה והליכה. אין התלהמות באוויר. נעדרים לחלוטין התחרותיות החולנית של לעבור עוד רץ ולעקוף עוד אחת. לא שמעתי את מילות העידוד האלימות הנהוגות במסלולים שלנו. אף אחד הוא לא ׳תותח׳, ואף אחת ׳לא נתנה בראש׳. היו רק דממה, ריכוז וגיוס כל כוחות הנפש. סיבוב ועוד סיבוב, בהתחלה היו הרמות ידיים, אחר כך הם עברו לחיוכים ובסוף הספיקה להם הרמת גבה כהכרת תודה על התמיכה. כל משתתף הניח על השולחן את הציוד והתזונה שלו. נעליים לצד מרציפן, כפפות עם תמרים, בקבוקי איזוטונים מעורבבים ברבעי פיתות. כל אחת ומנהגיה.
המלווים חיכו בסיבוב ונתנו לרץ את מה שביקש. מרקים נהדרים, קפה, בירה, מלוחים, פירות ומסאז׳ היו שם כל היממה, כיד המלך וכנדיבות המתנדבים, בהנהגתו של יוסי יהלום. מירוץ אנושי, משפחתי וצנוע של רצים מהותיים למען רצים שכמותם ולא של סוחרים ממולחים המפתים המוני רצים מפונפנים.
"אף אחד הוא לא ׳תותח׳, ואף אחת ׳לא נתנה בראש׳. היו רק דממה, ריכוז וגיוס כל כוחות הנפש" |צילום: תומר פדר sportphotography
מזג האויר התחיל נפלא ונעים, עבר לרוחות מעיפות-כל ולא פסח על מטחי גשם כבדים. מעין תפאורת רקע לשינויים הפנימיים שכל אחד מגיבורי המסלול עבר במהלכן של השעות הארוכות האלה. והסוף – דבר לא ישווה לו ואין מילים כדי לתאר אותו. רצי המרחקים (100 ק״מ ו 100 מייל) הגיעו לקו הסיום. ורצי הזמנים (24 ו 12 שעות). עצרו כל אחד ואחת במקומם. אריאל רוזנפלד על נקודת ה 217.4 ק״מ וכל השאר אחריו הניחו על הרצפה את שקית הסימון וחיכו שעמית נאמן יגיע וימדוד להם את המרחק המדוייק שעברו.
כשהכל נגמר נשארתי עם המון מחשבות שהתמצו כולן בתודה ששלחתי לגלעד ויוסי: ״…זה היה נפלא. הצד האנושי שלכם, העמוק המקצועי של כולם והתנאים יוצאי הדופן שלא במהרה ישכחו."
התבוננתי בכם וראיתי המון דברים נהדרים. לקחתי לי מתנות רבות. שיחות שאני מקיים עם עצמי על הספורט הזה. התצורה והאנשים הטובים, והכל כך שונים מהמוכר לי. חותם החיוכים שנולדו מתוך השעות של המדיטציה המופלאה הזאת. ומעל הכל העדינות שבה הכל קרה. מהצעדים היגעים למטה ועד טיפות הגשם שמלמעלה. למדתי מכם שיעור גדול. ואני רוצה להמשיך ולהיות תלמיד״.
צילום ועריכה: דני בורשבסקי-בר
ליתר הטורים שלי בשוונג לחצו כאן
