אתמול פגשתי את התהום שלי, זו הפנימית, המקום הזה המפחיד שיש בתוכנו, שצף ברגעים מסוימים, ובו אנחנו במפגש קשה עם כל הפחדים שלנו… "אני לא אהובה, אי אפשר לאהוב אותי באמת ועל כל חלקיי, אולי אני פגומה ולעולם אפגוש שוב ושוב את המצבים האלה והתחושות האלו, אני תמיד נותנת יותר מאשר אני מקבלת, ועוד ועוד…"
כך התהום שלי נראית, שחורה, עמוקה, וללא אהבה.
לטורים נוספים של נועה זילברמן:
עמדת המאמנת: האם אנחנו באמת פועלים תמיד לטובת המתאמנים שלנו?
"שמן זה רע?" סטיגמת המשקל במקצועות הטיפול והבריאות
לא מספיק לאמן רק את הגוף: על תנועה מודעת ורפואת הנפש
לכל אחד ואחת יש תהום קצת שונה, תלוי רקע חיים, סוג פצעים רגשיים, מהם הטריגרים שמציפים את תחושת התהום, וכמה היא מנהלת אותנו, או כמה אנחנו במגע והיכרות איתה. כך או כך כשהיא קורית, התחושה היא כמו היכל מראות – קשה לראות מעבר לתחושות שמספרות סיפור טוטאלי שצובע את הכל.
לא תמיד מוצאים את הכוחות להתאמן | צילום: יעל גולדשמיד
לאחר הלילה התהומי שעברתי, ניסיתי לקום בבוקר ולהתחיל את היום; לעשות משימות, לעשות אימון, אבל הגוף שלי פשוט לא היה, הוא היה עוד שם – בתהום העמוקה: הגפיים שלי הרגישו חלשות ומרוקנות מאנרגיה, הלב כאילו נשאב לתוך חור פנימי וביקש להסתתר מהעולם, הפנים שלי נבלו והתקשו לחייך, הגוף שלי היה מרוקן מרוקן מרוקן, ולא הצלחתי לקום ובטח שלא להתאמן.
שאלתי את עצמי מה אני צריכה, ויותר מכך – מה אני יכולה, מה אפשרי לי כרגע לעשות במסגרת המצב הרגשי, ולא פחות מכך – הגופני. בעצם במרוץ שנות העבודה העצמית שלי (הרגשית וכאמור – גם הגופנית), ובמהלך מסלול ההכשרה שלי לפסיכותרפיה גופנית, למדתי להכיר את הדיאלוג שבין הגוף לנפש שלי, ובכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות כמה הוא חזק, כמה הגוף והנפש הם באמת אחד.
לכל אחת ואחד דיאלוג אחר: עבורי עצב יחווה בגוף בצורה מסוימת והצורך הגופני שלי יהיה מסוים, ועבור מישהי אחרת אולי דווקא הצורך לרוץ, לפרוק ולצעוק – הוא זה שינכח. כך או כך – לכל מצב רגשי יש מצב פיזי, כי מערכת העצבים שלנו, ההורמונים, ובעצם האורגניזם שהוא אנחנו, נמצא בהדהוד והתכתבות בלתי פוסקת בין הגוף לחוויה הרגשית שלנו, כשאחד האלמנטים הכי משמעותיים בעיניי לרפואה שלמה ועגולה – הוא הלמידה של השיח הפנימי הזה, הוא ההיכרות העמוקה של הדיאלוג האישי שלנו שבין הגוף לנפש.
הסתכלתי בשעון, ראיתי שכבר 12:20 בצהריים, החצי יום השבועי שלי שאמור ללכת למשימות ועבודה של "מאחורי הקלעים" של העסק שלי, הלך על שינה, העלמות לתוך עצמי ולתוך המיטה.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
הכנתי קפה והצלחתי להקים את עצמי על ידי מחשבה על אימון מותאם, אימון כושר בסטודיו הביתי שלי, עם מוזיקה מדיטטיבית והרבה הקשבה לגוף, תנועה ספונטנית ואורגנית לפי מה שהוא מבקש, לפי מה שהגוף והנפש שלי מבקשים… אולי זה יהיה בעיקר מתיחות ותרגילי מזרן עדינים, אולי בכלל ארצה לרקוד ולבכות ולבעוט ולפרוק תסכול על הבוסו (כמו חצי כדור פיזיו עם בסיס יציב), אולי תרגילי שיווי משקל שיעזרו לתודעה שלי לנכוח ברגע, ואולי בכלל יזרום לי פתאום לעשות אימון סטנדרטי עם סטים ותרגילי כוח רגילים.
מה שכן, באימונים שלי אני מתייחסת לחוויה הרגשית שלי כי היא בעצם גם לגמרי גופנית, וככל שאני מסכימה לראות את זה ולעשות לזה מקום, כך גם האימונים שלי יותר מיטיבים איתי, יותר עונים על צורך שלם והוליסטי, יותר עונים על כלל הצרכים והמשתנים שהם אני, וכשזה קורה – יותר קל לי להתמיד ולעשות אימון גם כאשר אני בתהום, גם כאשר הגפיים שלי מרוקנות מאנרגיה והלב שלי נשאב פנימה ומבקש להסתתר מהעולם.
אני פועלת ככה גם מול המתאמנות שלי, אני שואלת אותן איך הן מרגישות היום, האם יש משהו שמבקש התייחסות, האם יש להן בקשה מיוחדת לאימון, והאם יש תנוחה או תרגיל מסוים שיהיה מדויק יותר עבורן. לפעמים אני ממש מזמינה בתחילת האימון וגם תוך כדי שהוא קורה, לעצור ולהקשיב לגוף, לעצום עיניים ולבדוק אם יש אזור שמבקש יותר תנועה או יותר מנוחה, ובעצם – מתוך אימון הכושר אני עוזרת להן לתרגל היכרות עם השיח הפנימי שבין הגוף לנפש שלהן.
אני מניחה שהרבה אנשים יקראו את הטור הזה ויחשבו שזה מוגזם, היפי, רוחני ותלוש. אנשים (ובטח אנשי מקצוע מתחום הספורט והבריאות הגופנית), יביאו טבלאות, יראו לי שצריך 150 דקות ספורט עצים בשבוע לפי ארגון הבריאות העולמי, יאמרו לי שצריך חוקים מסוימים באימון כדי שיהיה מקדם בריאות, כמו מספר חזרות, סוגי תרגילים, זמן מנוחה בין סטים, מספר סטים, ועוד ועוד…
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
וכמובן , תמיד יש את הטענות שמונעות מחשש ומחוסר אמון בעצמנו: "אבל אם תמיד אקשיב לתחושות שלי, אני לבטח לא אעשה כלום". אז אני רוצה לומר לכל מי שמרגיש או מרגישה ככה מספר דברים:
ראשית, לכל אדם מתאים משהו אחר, ולפעמים ההסכמה לעשות את מה שמתאים לי, זה תרגול הקשבה כשלעצמו. כן, יש אנשים שעבורם אימון יומי ב-5 בבוקר, זו זו התרפיה, ההקשבה, הנעימות והביטוי של הנפש בגוף ולהפך, ואם זה מה שמתאים לך – אני מחזקת אותך!
שנית, אני רוצה לעורר את החשיבה הביקורתית שלנו ולשאול – למה גרמו לנו לפחד מעצמנו, מההקשבה לתחושות שלנו, ומהידיעה שלנו אותנו ואת צרכינו, גרמו לנו לפחד ולחשוב שלא שנדע לעשות אינטואיטיבית את הטוב ביותר עבור עצמנו. גדלנו לחוקים של אכילה וספורט, אינסוף מחקרים שטוענים להחזיק ב"אמת החדשה", ואומרים לנו מה צריך לעשות כדי להיות בריאים ובריאות, וכמובן רזים ורזות (נושא שלם בפני עצמו תרבות הדיאטה והשמנופוביה).
יש אינסוף טבלאות וחוקים לבניית שרירים, שריפה קלורית מירבית, דופק שצריך להגיע אליו כדי לשמור על סיבולת לב ריאה תקינים, ועוד ועוד… ואיכשהו עדיין עולם שלם נמצא במרוץ בלתי נגמר אל הגביע הקדוש, אל אורח החיים האידיאלי שאיתו ורק איתו אני אהיה בריאה, רזה, ראויה ונכונה, ואיכשהו למרות כל הידע המבוסס מחקרי הזה, עדיין העולם הולך בצעדי ענק אל מחלות של סטרס, אכילה כפייתית והשלכותיה, מחלות לב, ותחלואותיה של התרבות היושבנית.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
הסיבה לכך היא שהגוף לא נפרד מן הנפש שלנו, והקושי לקיים ספורט בחיי או לאכול מאוזן, לא תלוי בכוח הרצון או ב"יישום פשוט של התנהגות רצויה". הוא תלוי במבנים עמוקים הרבה יותר של הנפש שלי, בפצעים רגשיים, בביטויים שלהם בגוף שלי, ובסיבות מורכבות של החיים והביטוי שלהן בי ובמסוגלויות שלי.
כי כשאין לי כוח להתאמן, או שיש לי צורך לאכילה רגשית, זה לא יחזיק לאורך זמן ובטח לא לחיים שלמים – לנסות לכלוא את עצמי בלו"ז ובתפריט, זה לבסוף גם לא יקדם בריאות, בין אם כי זה ייצר אורח חיים קוטבי (הכול או כלום), ולזה יש מחירים גופניים ונפשיים כבדים, או כי התייחסות לבריאות שלנו רק מתוך המחוז הגופני – היא התייחסות צרה, מצמצמת, ולא הוליסטית.
למעשה זו תהיה התייחסות ומענה חלקי לצרכים הבריאותיים שלנו.
ולסיום אני רוצה להזכיר משהו שאני מנסה לומר בכל הזדמנות ובכל מרחב – אחד המשתנים המשמעותיים ביותר לאורח חיים בריא הוא התמדה, וכדי להתמיד במשהו, צריך שהוא יגיע מתוכנו ולא מתוך כפייה, ולכן חיים שלמים של אימונים קשובים, לבטח יהיו יותר מיטיבים מאשר חיים לא עקביים, מדיאטה לדיאטה, ועם תקופות מלאות אימונים וכאלו שיהיו ריקות מהם.
אז אני מעודדת אותנו לתת קצת יותר אמונה בעצמנו ובתחושותינו, ולהיות בסקרנות והקשבה לרחשי הגוף, כי הם עוד ביטוי לרחשי הנפש, ואם נוכל לשים לב לדיאלוג הפנימי שמתקיים בנו, אולי נוכל גם לתת לו מענה מתאים ומלא.
נועה זילברמן, מתמחה בפסיכותרפיה גופנית, מאמנת כושר הוליסטית, אקטיביסטית דימוי גוף, ובעלת הפודקאסט מאוזנת.
