לכל הטורים של גולדי רייך בשוונג

הנייט ראן של תל אביב היה הדבר הכי שמח ועצוב ממש בו זמנית, עם מנעד של רגשות שרק תוצרת כחול לבן יודעת לייצר. עשרות רצים צעירים על כסאות גלגלים מלווים על ידי חבריהם המזיעים עם עיניים בורקות של תקווה ועוצמה שקשה מאוד להסביר במילים. כולם יפים בקטע מוגזם, חתיכים קיצוני עם חיוכים שאף 7 באוקטובר לא יכול לקחת מהעם המטורף הזה שלנו.

לכתבות נוספות בנושא:
כדי שתרגישו מוכנים: כל מה שצריך לדעת על המסלולים במרוץ חדרה ב-26.4
משפחות החטופים הזניקו, כ-20 אלף השתתפו: סיכום מרוץ הלילה של ת"א
הגיבורות של כולנו: סיכום צ'אלנג' ישראמן 2024 בסימן יום האישה

ניצולי נובה, חיילים משוחררים קטועי רגליים, משפחות חטופים, סרטים צהובים דגלים של גולני וכפיר ועם ישראל חי והמון צהוב וצמידי לדים של לילה ותפילה ענקית להשבתם. הייתה שם אנרגיה שיכולה רק לצאת מחבורת אנשים אידיאליסטית, ערכית וכזו שיודעת למה היא כאן על מה היא נלחמת וכזו שבוחרת להמשיך לחיות חזק שמח ועוצמתי למרות ובגלל.

גולדי רייך במרוץ הלילה של תל אביב | צילום: Sportphotography

לא יכולתי להפסיק לחשוב על מרתון פריז אותו רצתי לפני שבועיים. מעבר לאנטישמיות שחוויתי על המסלול בו בק"מ 7 חילקו דגלי פלסטין ובק"מ 38 רצה לידי בחורה עטופה מכף רגל ועד ראש בדגל פלסטין הרגשתי זרה, לא אהובה ולא רצויה לאורך כל המסלול. וכעסתי כל כך הרבה.

מי שרץ מרתון יכול להזדהות עם השיוט המדיטטיבי שנכנסתי אליו, בו כמעט ארבע שעות אני מנהלת שיחות עם עצמי. אני כועסת על הבחורה עם הדגל, בראש שלי אני מנהלת איתה שיחה שמתחילה בהסברה ונגמרת בזה שאני מציעה לה להתחלף עם לירי או עם רומי בעזה, אני צועקת עליה שהיא מטומטמת ואז כל ה 55,000 רצים באים עליי, ואני לבד. כל זה בראש שלי ואני ממשיכה לרוץ.

ועולות לי דמעות בעיניים כשאני רואה בחורה בגילי שבכל תצורת חיים אחרת היינו יכולות לרקוד יחד באותה רחבה או לרוץ באותו מסלול ריצה אבל היום היא בוחרת להסתכל בחמלה על טרוריסטים שמחזיקים באחיות שלי בעזה ומתעללים בהן מינית פיזית ונפשית כבר 194 יום. איך ההיגיון הזה יכול להתכנס בשכל אנושי של אנשים רגילים?

גולדי רייך במרתון פריז | צילום: פרטי

ואני רק מחפשת שייכות ואיזה יהודי לרפואה שאוכל לחלוק איתו את התחושות הקשות שלי וכבר ק"מ 40 ופתאום אני רואה בעמדת העידוד יהודי בזהות חב"דניקים ואני צורחת לו "עם ישראל חי" ואני בוכה ומבינה כמה אני מרגישה זרה ולא שייכת ואני רוצה הביתה.

בקו הסיום אני מבינה שעברתי 3:55 שעות של מסע ציונות ושאת המרתון הבא שלי אני רצה בתל אביב, בבית שלי, שאני לא צריכה להתחבא בו, שאני לא צריכה להסתיר את העברית שלי או לקבל פרצוף צרפתי חמוץ כשאני אומרת שאני מישראל.

וכן, במסע הזה גם כעסתי עלינו, שאנחנו כושלים בהסברה שלנו כל יום מחדש. כעסתי על הממשלה שלנו כל כך והייתי עצובה על כל מה שאנחנו עוברים. כאב לי פיזית בלב על החטופים שלנו על החיילים ואני ממשיכה לרוץ כאובה ומבולבלת. בק"מ 39 מתגבשים לי כל הרגעים שנשבר לי והתייאשתי מהמדינה, מהמלחמות הפנימיות שלנו, מההנהגה הכושלת ומה"איכסה" הזה שלכולנו בא לברוח ממנו. והכל מתכנס לרגע אחד שאני מבינה שאני לא מוותרת. אנחנו נצא לרחובות, אנחנו נילחם על הבית שלנו, כי אני לא מוכנה להרגיש ילדה בחרם, אני רוצה את הבית שלי עם אבא ואמא אחראים. מותר לנו לדרוש את זה, שילמנו מספיק.

גולדי רייך במרתון פריז | צילום: פרטי

ברובד נוסף ועמוק יותר הבנתי כמה היה חסר לי לרוץ במקום בו אנשים רצים בשביל משהו שהוא גדול מהם, בדיוק כמו האנשים בשבוע שעבר במרוץ הלילה. אף אחד לא רץ בשביל עצמו, כולם רצו בשביל הקיבוצים בעוטף, בשביל כוחות הביטחון, לזכר חברים שנפלו, יחד עם חברים שנפצעו. הכל היה הרבה יותר גבוה מסתם ריצה של צרפתים לא נחמדים בעיר אולי הכי יפה בעולם, אבל זאת החלולה חסרת האישיות. על פריז אפשר אולי להגיד פרצוף יפה, אבל באמת ששום דבר לא יותר מזה.

וזה טור הרמה עצמית על זה שאין עלינו בעולם כולו ואנחנו זן נדיר. אור אלמקייס שנפצעה קשה בנובה, אבל קמה מהכיסא גלגלים 100 מטר לפני קו הסיום וצעדה כמו גיבורה עם ראש מורם לצד בראל אדם שליווה אותה, זה צמרמורת, וזה עם הנצח שלא מפחד מקצת לחות של נייט ראן ומדרך ארוכה ומייגעת, אבל בבית שלנו עם נשמה ורוח ואופטימיות שמנצחת הכל.

אור אלמקיס ובראל אדם במרוץ הלילה | צילום: פרטי

ובואו כבר נודה שתל אביב זאת העיר הכי טובה בעולם לרוץ בה, ולא רק, ויש פה את האנשים הכי יפים והכי טובים והכי כיפיים ואנחנו כולנו מעוררי השראה וחזקים ובעיקר חיים, לא שורדים פה. חיים פה ורצים וממשיכים לא שוכחים את העבר ולא מלווים אושר מהעתיד. חיים את ה"כאן ועכשיו", עם תקווה ענקית ואור בעיניים ואם אפשר גם נצנצים על הפנים תמיד כדאי זה מוסיף קצת למהירות והרבה למצב רוח.