זו הפעם הראשונה בה אני כותבת כתבה לסיכום לאירוע מבלי להשתתף בו, מזל שטאלין היא המקום מושלם לציין בו חוויות ראשונות. אבל לא רק. בכתבה זו אסקור את התחרות על מסלוליה, כולל השינויים הרבים שחלו השנה בשלושת הענפים. יתרונותיה, חסרונותיה וכמובן חוויות אישיות של המשתתפים ושלי כצופה פעילה. שימושי מאוד למי ששוקל להשתתף בה בעתיד, ללוות בת זוג שרשומה, או אפילו כבר נרשם בעצמו.

לכתבות נוספות בנושא:
הזוי: דג נכנס לאוזנו של איש הברזל במהלך תחרות, ויצא רק אחרי שלושה ימים
סיבוב פרידה: יאן פרודנו ניצח באליפות ארה"ב רגע לפני אליפות העולם האחרונה שלו
"מי יעשה לי כביסה עכשיו?": מסקנות מחופשת רכיבה באיטליה

העיר העתיקה ריבאל
איירונמן טאלין הוא אירוע שמתפרש על יומיים. בניגוד לחגיגות המקומיות שלנו בתחרות בטבריה, או חגיגות הישראמן בהן החצי והמלא מוזנקים יחדיו באותו בוקר, באסטוניה החליטו לפצל את האירועים: בשבת המקצה למרחק איש ברזל מלא ובראשון מקצה החצי.

נעה כפרי וענבר זהבי בטאלין | צילום: בני סלמה

אסטוניה עצמה נחשבת למדינה הדיגיטלית ביותר באירופה. עם מיליון ו-300 אלף תושבים על שטח כפול משטח ישראל. עוד תואר משעשע הוא המדינה האירופאית עם הכי מעט רחובות. חבל, כי הייתי שמחה לרחוב ובו בית קיץ אסטוני כדי לברוח מהחום הקיצי לכמה שבועות עם ריצות ורכיבות בוקר קרירות, קידומת 20 מעלות וז'קט.

מסתבר שהשם טאלין מעטר את העיר רק במאה השנים האחרונות, החל מהמאה ה-12 היא נקראה REVAL, שם שטבע המלך הדני ששלט באסטוניה ומשמעותו "צבי קופץ אל מותו". המלך התפאר בכך שאפילו הטבע ירא מכוחו, וטבע את השם. או במילים אחרות: איזה כיף זה תחרות בחו"ל – כשהאופוריה נמשכת ימים לאחר התחרות בדמות סיור בעיר העתיקה בסגנון ימי הביניים, ולא מעמיסים את האופניים לרכב ומתרסקים לשגרה ביום שאחרי.

מהיר וקריר (או: יתרונות)
ראשית, המסלול שטוח, מהיר ומפנק ביותר. התחרות זכתה להתברג בעשירייה הראשונה בעולם מבחינת ממוצע התוצאות המהיר ביותר של כל המשתתפים. השנה (וגם בשנה הבאה) מקצה החצי הוגדר גם אליפות אירופה, מה שמשך אליו אלפי ספורטאים אירופאיים וכלל גם מקצה עלית גברים ונשים מכובד. בשל כך כמות המשתתפים במקצה החצי היתה כאלפיים משתתפים, פי שלושה מכמות המשתתפים במקצה המלא. ירידה מפתיעה משנים עברו בהן התחרות התפוצצה מרוב משתתפים והתפרסמה כתחרות היחידה על המפה שמתקיימת למרות ובמהלך הקורונה.

יפה ויזנר בטאלין | צילום: sportograf.com

שנית, קשה מאוד למצוא בימינו מקומות על הגלובוס שמזג האוויר בהם בקיץ ההולך ומתחמם, נעים באופן ודאי, ועשוי להיות אף סגרירי וחורפי. מיקום בו טמפרטורת המים ידועה מראש ומבטיחה שחייה עם חליפות. טמפרטורת המים באגם בטאלין נעה בין 18 ל-19 מעלות. טמפרטורת האוויר בחוץ משתנה במשרעת גדולה הרבה יותר: בין 15 מעלות בבוקר הזינוק למלא, 18 מעלות בבוקר הזינוק לחצי (והמשיכה להאמיר לשרב של 28 מעלות ביום שאחרי ולבוקר גשום עם 22 מעלות יומיים לאחר מכן).

היתה לי הזכות ללוות את משלחת GOLDENTRI שכללה כ-30 משתתפים בשני המקצים. אפילו זכינו בגביע מטעם עבור הקבוצה עם כמות המשתתפים והניקוד הגבוה ביותר בתחרות. כבוד! זו הפעם השניה בה אני מגיעה על תקן מלווה בתחרות איש ברזל, אך החוויה עוצמתית בהרבה כשמדובר בתחרות מחוץ לארץ, במקום זר, מרוחק ולא ידוע.

ההכנה לתחרות מתחילה גם עבורי בחודשים של הכנה כדי לתת ראש שקט לספורטאים, שיוכלו להתרכז אך ורק בביצוע על המסלול ולא בשאלות לוגיסטיות כמו איך האופניים מגיעות למלון בסיום התחרות או איך להרגיע את האישה ומתי כדאי לה להגיע לאן ביום התחרות.

עמי דוד פור בטאלין | צילום: sportograf.com

בחודשים בהם הספורטאים התאמנו השכם והערב כדי להגיע מוכנים, עברתי על מפת התחרות, לו"ז ההסעות, התדריכים וההפקדות ויחד עם ענבר זהבי יצרנו מעטפת עוטפת ומחבקת. ניסיתי להיזכר ברגעים שהיו מלחיצים עבורי, למשל בבוקר התחרות כאשר העומס על השאטלים לנקודת הזינוק גרם לי לפספס את ההסעה שהתכוונתי לעלות עליה ב-5:15 בבוקר, ולהצטופף כמו סרדין, לבד, בהסעה הבאה בתור, לבושה בחליפת שחייה בקור החורפי עם שקית לבנה כבדה לא נוחה לנשיאה על כתף אחת, וכובד של 12 שעות תחרות על הכתף השניה.

אין סיכוי שאני נותנת להם לחוות כזו חוויה נוראית בבוקר של יום כל כך מלחיץ. לכן הזמנו אוטובוס פרטי שחיכה לנו בשקט ובשלווה, לקחת אותנו מהמלון לקו הזינוק בבוקר התחרות, כולל המשפחות והמלווים שהיו מעוניינים בהשכמה בחושך. אל דאגה, אין באמת חושך באסטוניה. הזריחה ב-5:10 והשקיעה לקראת 22:00 בלילה. אחד המקומות היחידים בהם זוכים לתמונות מוארות באור יום בקו הסיום!

השיא, גם עבורי, מגיע ביום התחרות עצמו – לעמוד על המסלול ולתת כוח ועידוד לספורטאים עד שנגמר הקול, לתדרך את המשפחות איפה לעמוד בשביל יקיריהן, שברגע זה עסוקים בעצמם בלסבול ובסיום לשנע אופניים הלוך ושוב בחזרה למלון.

נעה כפרי וענבר זהבי בטאלין | צילום: פרטי

עלייה וקוץ בה (או: חסרונות)
אין עלייה ולא קוץ! המסלול נטול טיפוס – עם פחות מ-600 מטר עלייה על 180 קילומטרים. טריאתלטים חובבי מישורים ואופני נג"ש נוהגים לחבב מסלולים מישוריים שכאלו, ומגיעים במיוחד כדי "לעשות תוצאה", אבל נוטים לשכוח את חוקי הטבע: שטוח = קרוב לים = רוח.

הרוח מהווה פקטור משמעותי כמעט כמו שמהווה העלייה, רק שלעוצמת הרוח וכיוונה לא ניתן להתכונן מראש ולשרטט על המסלול את אחוזי השיפוע ומיקום העליות, כמו שעושים בתחרויות משופעות. רק ממש בימים שלפני הזינוק אפשר לחשב לאן הרוח נושבת ולבנות אסטרטגיית תחרות לפי כיוונה – רוח צד, גב או אף. מסתבר שעל הקרקע אני אמורה לקרוא לה רוח פנים ולא אף – רק במטוס היא נקראית רוח אף, תיקנו אותי. בכל מקרה לא קראתי לה, היא באה לבד.

הרוח נשבה על המסלול, גם למשתתפי המלא וגם למשתתפי החצי. היא היתה פקטור נוכח בעיקר על מסלול הרכיבה, אך גם במסלול השחיה. משתתפי המלא החלו את היום עם רוח של כ-17 קמ"ש שירדה במהלך היום ל-10 קמ"ש. רוח שיצרה זרמים באגם הקטן, הקשתה על השחיה וגרמה ללא מעט מתחרים לבלוע מים (ואף דגיג). הפקת התחרות הודיעה כי היה מתחרה שנפטר 3 ימים לאחר התחרות, לאחר שנמשה מן המים ללא הכרה.

אבל עם כל הכבוד, כמו שאומרים: זה שום דבר לעומת מה שהיה לנו ב-48'. לא אוותר לכם על מור"ק קצר: אני זינקתי ברוחות איימים עם ממוצע של 35 קמ"ש (משבים עד 50 קמ"ש) וגשם לא פוסק שהמטיר על כפות הידיים החותרות מעל המים ועל הגרביים הספוגות כמעט עד תום מקטע הריצה. אתם יכולים לספר לי שבכלל לא רכבתי באסטוניה, אלא באיי מאקורי, ואני אאמין, כי באמת שלא ראיתי הרבה נופים במהלך הרכיבה. למעשה, לא ראיתי שום דבר מבעד למשקף השקוף שהתכסה באדים ובטיפות, מה שגרם לי ללחיצות ברקס לא נדרשות לצרכי זהירות, כמי שלא מורגלת לנג"ש בממטרים.

נעה כפרי בגשמים של טאלין | צילום: sportograf.com

חיסרון נוסף הוא עכירות המים באגם. עכירות זו מחמאה למה שקורה במים הרדודים והבוציים באסטוניה. חשבתם שהמים בכינרת עכורים? הכינרת היא אגם צלול כמו מי עדן ליד אגם הארקו. כל כך עכור ש"לא האמנתי לך כשאמרת בתדריך שמכניסים את היד ולא רואים אותה". בקושי את הכתף שלי שמחוברת לצוואר אפשר לזהות. בטח שלא לראות רגליים מקציפות מלפנים לעשות עליהן דראפטינג או שחיינים ששוחים מימין ומשמאל בתוך המים, כדי לעזור לשמור על הניווט, או לפחות לא לעלות אחד על השני תוך כדי שחייה.

בשונה משנים עברו, השחייה כוללת כעת שתי הקפות של 1,900 מטר, במקום הקפה אחת מפותלת של 3,800. בין ההקפות, יציאה אוסטרלית אל האדמה בריצה, וחזרה למי הביצה. בתוך המים זו שחייה בחושך – אבל מחוץ למים המצב שונה. האסטונים הציבו מצופי ענק ממוספרים וצבעוניים. מצופים שעוקפים עם כתף ימין מסומנים בצבע לבן לעומת מצופים שעוברים עם כתף שמאל שמסומנים בצבע אדום לפי מפתח צבעים. המצאה חמודה ושימושית בעיקר כשמדובר בשחיית לילה עם אפס ראות – מאוד נחמד לזהות מרחוק מצופי ענק ממוספרים וצבעוניים. הזינוק והיציאה מהמים אל T1 נמצאים בגדות נפרדות של האגם. מרחק הליכה של כ-600 מטר.

עוד ברשימת הנקודות הבעייתיות – אין טיסה ישירה לאסטוניה. יש לבחור בין טיסת המשך מהלסינקי, מוורשה או מאיסטנבול. לפחות עד שיקרא את הכתבה הזו גורם בכיר בחברת תעופה שיבין את גודל ההחמצה בכך בעולם פוסט-קורונה, במדינה עם 10 מיליון אזרחים מזיעים, בו כולם מחפשים רק מקום צונן וזול לברוח אליו בחופש הגדול…

עמיר בן רפאל בטאלין | צילום: sportograf.com

רענון
המסלולים כולם עברו שינויים השנה, ולא דומים במלואם למסלולים עליהם אני רצתי לפני שנתיים בתחרות הזו. עיקר השינוי נעוץ בשינוי מיקום האקספו, שמשמש גם כקו הסיום וכ-T2 מנמל נובלסנר הקרוב לעיר העתיקה של טאלין, היכן שמרכז העיר והמלונות ממוקמים – למרכז הקניות Rocca al Mare המרוחק 6 קילומטרים ממרכז העיר. המיקום החדש קרוב יותר ל-T1 ולזינוק, אך מסרבל את ההגעה אליו.

מארגני התחרות מספקים שאטלים ממרכז העיר לאזור התחרות, אך מאחר ולו"ז השאטלים התפרסם רק יומיים לפני התחרות ולא רצינו לקחת סיכון מיותר – אנחנו פתרנו את הנושא באמצעות הסעות שהזמנו מבעוד מועד בשעות המתאימות לנו לשלל האירועים: איסוף הערכות, לזינוק, מהסיום, שחיית היכרות עם האגם, סיור בשטחי ההחלפה וכו'.
מיקום מרכז התחרות סמוך לקניון, התגלה כנוח מאוד גם למלווים ולמעודדים, שיכלו לאכול, לשתות ולהתרענן בלי להתרחק מהמסלול, במהלך יום העבודה הארוך.

התיקים הכחולים שקיבלו המשתתפים היו שווים ביותר – גדולים ומכילים מספר רב של תאים. זהים לתיקים שחולקו לפני שנתיים למשתתפי המלא. אחרי שבשנה שאחרי הקורונה ניכר היה שאיירונמן ספגו פגיעה אותה הם מגלגלים למשתתפים, בדמות ערכות משתתף צנועות שמגיעות עם תיקים אפרפרים לא מושקעים בעלי תא אחד (למשל בטבריה ובאוסטריה).

איציק שטיינמץ במהלך אימון לחצי איש הברזל בטאלין | צילום: פרטי

כנראה שהאסטונים לא חובבי שופינג גדולים, אחרת אני לא יודעת איך להסביר את הגודל והמבחר הפצפון של חנות המותג של איירונמן בטאלין. באנו במיוחד מארץ הקודש לקנות פריטים ממותגים במחירים מופקעים, לא תיתנו?

הרכיבה מורכבת מ-3 הקפות של 60 קילומטרים יפים (2 הקפות של 45 ק"מ עבור משתתפי החצי). הכבישים באסטוניה במצב מצוין ללא חריצים או בורות כמעט. נחסכו גם 7 הקילומטרים בסוף הרכיבה שהובילו חזרה למרכז העיר, שהיוו בשנים עברו חלק איטי, מיותר ומעצבן.

הריצה מורכבת מ-4 סיבובים של 10.5 ק"מ בצורה של כוכב עם 3 זרועות. מה שמאפשר למארגנים נוחות בפריסת תחנות התזונה והצלמים, ולנו מאפשר עידוד מקסימלי, גם מהמעודדים וגם מאת חברי הקבוצה שיוצא להם לחלוף אחד על פני השני לא מעט במהלך ההקפות. תוואי הריצה שטוח עד מאוד ומכיל עליונת קטנה על שפת האגם של כ-16 מטר גובה, אותה מטפסים 4 פעמים.

המסלולים החדשים התפרסמו סמוך מאוד למועד התחרות, כאשר חוברת התחרות הרשמית התפרסמה בדיוק 7 ימים לפני הזינוק, ומציאת קבצי GPX מהימנים ברשת היתה משימה בלתי אפשרית, על אחת כמה וכמה ניתוח שלהם.

סיכום
למי שמחפש להימלט מהחום של אוגוסט אל יעד בו מזג האוויר סתווי – אסטוניה זה המקום. שעות אור בלתי נגמרות, מסלול רכיבה וריצה יפהפיים ושטוחים עד מאוד, שחיה בטוחה עם חליפות – ותוצאות טובות בהתאם.