ביום שבת היתה לי ריצה לא רעה. מרוץ גלעד לחמישה קילומטר, הראשון אחרי מחנות האימונים וחיזוקי הקיץ של המאמן, הראשון אחרי שהשלמתי את הירידה של עשרת הקילוגרמים בהנחיית אירית הדיאטנית

מאת:אור

עשרים ואחת דקות היתה המטרה שהציב המאמן, ארבעים ושלוש שניות פחות מהריצה בשנה שעברה, קצב שהיה עד לא מזמן אסטרונומי של 4:12, אבל מצד שני אני סוחב עשרה קילוגרם פחות.

כשאני מחפש משהו טוב לאמר על מרוץ למרחק של חמישה קילומטר נדמה שהדבר היחיד שאני מוצא זה שהוא נגמר מהר. מראש הייתי אמביוולנטי כלפי המרוץ. למען הדיוק לא ידעתי שאני מתלבט לגביו עד שהגעתי להירשם וגיליתי שנזכרתי להירשם רק ההרשמה כבר הסתיימה. עם זאת ברגע שנותרתי בחוץ כמובן שלא חסכתי במאמצים כדי להסדיר את השתתפותי באותו אירוע שמראש לא הייתי בטוח שאני רוצה להשתתף בו, והפך עכשיו למשאת נפש. למרבה המזל, המקריות ואולי כהוכחה לקיומה של יד נעלמה, הופיע המדריך הפסיכולוג והציע מקום שהתפנה, וכך מצאתי את עצמי בשבת בבוקר עם יתר ארבע מאות המאושרים, שהשכימו מוקדם לייסוריהם.

לקראת הזינוק פגשתי את איש המחשבים, שבמרוץ של השנה שעברה ראיתי את גבו במרחק ניכר לפני כל הריצה. הריצה התנהלה בערך כך:
זינוק, צפוף, צפוף, צפוף, מגביר מהירות, מגביר מהירות, כואב, כואב, כואב, כואב, שני קילומטר, כואב, כואב, כואב, כואב, הנה תחנת, כואב, כואב,מים, כוס מים, נשפכת לפני שהיא מגיעה לשפתיים, כואב, כואב, כואב, שלושה קילומטר, כואב, כואב, כואב, רק עוד שניים, רק עוד שניים, כואב, כואב, ארבעה קילומטר, כואב כואב, כואב, הנה המאמן שילון, כואב, כואב, זה תכף נגמר מנסה להגביר, לא מצליח להגביר, כואב, כואב, המאמן גוון צועק "תחייך לתמונה", מישהו עובר אותי, כואב, כואב, מחייך בעווית, עובר את השער, לא יכול לנשום, לא יכול לנשום. מים, מים. 20:43, קצב ממוצע של 4:08, המאמן יהיה מרוצה, מרוצה. הכלבלב שבי מכשכש בזנבו.

אחרי שהכל הסתיים וקיבלתי את הטפיחה על הראש מהמאמן, מצאתי את עצמי תוהה מדוע נדרש המרוץ על מנת שזנב הכלבלב יכושכש, מה מבדיל בינו לריצות אחרות או מה בעצם עושה ריצה למרוץ?
אם מדידת זמנים היא הכרחית, אם היא הסיבה, הרי שהיא תנאי הכרחי אבל לא מספיק, לעיתים קרובות אני מודד זמן בשעון בריצה ועדיין לא ארגיש שהשתתפתי במרוץ. האם זאת המדליה מפלסטיק דמוי מתכת דמוית זהב או חטיף הבריאות שתוקפו עומד לפוג. אולי זאת החולצה שלא אלבש לעולם אפילו לא כשאנקה את הבית שמצטרפת לעוד עשרות כמוה שמצטברות בארון למשהו שלא ברור אם הוא אוסף מזכרות או תחילתה של הפרעת אגירה כפייתית. האם הם אלה שהופכים כינוס אנושי לשם ריצה למרוץ?

זה בודאי לא המסלול הקבוע הרי רבים מאיתנו רצים את אותו מסלול מדי יום במשך שנים, כך שאנו מכירים באופן אישי כל מסטיק שדבוק על כל בלטה באמצע הדרך ואף עוקבים אחרי דהייתו ההדרגתית של המסטיק מוורוד לוורוד בהיר ועד האפור הבהיר שהוא שילוב של אבק הדרך ופעולת הפיח על הגומי.
האם זאת התחרות עם הרצים? אני בספק, מצד אחד בלא מעט ריצות גם כשאינן מוגדרות ככאלה יש ממד של תחרות וזה מבלי להזכיר את כל הפעם שאנחנו מתחרים עם רצים שבכלל לא יודעים שאנחנו מתחרים בהם, ובמקרים מסויימים הם גם לא יודעים שהם רצים. ועוד לא הזכרתי את התחרויות הבין תחומיות, בין אם מדובר ברוכבי אופניים שחולפים לידי ואני מגביר רק לבדוק אם נעלי הסאקוני יכולים לאתגר צמד צמיגים, או בבעלי חיים, כלב שרץ על החוף או החתול שבורח ממנו. תחרות אם כן אינה מאפיין ייחודי למרוצים.
נדמה שמה שמבדיל בין ריצות אחרות למרוצים הוא בעיקר המרווח ביניהם.

קצת כמו בשירה בה המרווח בין המילים הוא שעושה את השיר, כך במרוצים המרווח ביניהם הוא הדבר שמעניק להם משמעות ייחודית. לו הייתי מודד כל שבוע את המהירות שלי לחמישה קילומטר מן הסתם הייתי רואה שינוי הדרגתי לאורך השנה האחרונה, אך המעקב אחרי קצת ההשתנות האיטי, והתנאים המשתנים שהיו גורמים לכך שלעיתים הייתי איטי יותר מבשבוע הקודם. האיטיות וחוסר העקביות היו צפויים להיות מאוד מתסכלים. אחרי הכל שנה של אימונים והפחתה של כעשרה קילוגרם, עשו אותי מהיר יותר בדקה אחת למרחק של חמישה קילומטר, אם הייתי פורס שינוי זה על פני שנה הרי שמשבוע לשבוע מדובר בשיפור כמעט בלתי נראה. אם כן חשיבותו של המרוץ עבור הרץ שאינו מתפרנס מעמידה על הפודיום וגם לא בונה על חטיפי האנרגיה בחינם בתור תחליף לביקור בסופרמרקט היא קודם כל במרווח. בכך שהתנאים בסך הכל דומים, והזמן שנמדד ביחידות של שנה בין הפעם הקודמת שרצנו את אותו המרוץ, מאפשר לשינויים הקטנים להצטבר לכדי שינוי שניתן ממש להבחין בו.

חשוב לזכור שהתופעה הזאת לא ייחודית לשינויים חיוביים, גם שינויים לרעה מתקדמים בצעדים קטנים לפני שהם הופכים לממש מורגשים בזמן המדידה, כפי שנוכחתי לדעת כשעליתי השבוע על המשקל למעקב אצל אירית הדיאטנית. עד המרוץ הבא אל המשקל בעוד שבועיים, באותם תנאים בדיוק, אני מקווה לייצר שינוי מורגש, בינתיים אני בעיקר מרגיש את המתיקות ששוב נעלמה.