|| אנו מביאים לכם את הסיכום של האולטראיסט אלעד בנימין, שסיים את תחרות האנדיורומן אליה התכונן בשנה וחצי האחרונה, ואף כתב עליה בשוונג לאורך כל התקופה. סיכום התחרות יובא בשלושה חלקים ||
לקריאת פרק 01 | פרק 02 | פרק 03 |
יום שישי, ארבע אחר הצהריים. פיאט 500L נכנסת ללב לונדון וחונה מתחת ל-Marble Arch. מסביבנו מאות תיירים, חלקם בוודאי תוהים מי הם האנשים המוזרים שיוצאים מהרכב עם מצלמות ודגלים ומתנהגים בכיכר כבשלהם. אני מקבל תדרוך אחרון על המסלול, דוד ויוסי מצלמים ללא הרף – וזהו! יוצאים לדרך.
לפניי 140 ק"מ ריצה מלונדון לדובר, אחר כך עשרות קילומטרים בשחיה אל מעבר תעלת לה-מאנש לצרפת, ולבסוף 290 ק"מ רכיבה לפריז. אלפי קילומטרים של אימונים, אינספור שעות, שנה וחצי של יקיצה לפני חמש בבוקר, חודשים של מחשבה וציפיה – כולם מתנקזים לצעד הראשון שאני לוקח עכשיו.
> לכל הטורים של אלעד בנימין לקראת האנדיורומן
אף פעם לא רצתי יממה שלמה
יום שבת, שתיים לפנות בוקר. כבר רצתי מרחקים ארוכים בעבר – אבל אף פעם לא נדרשתי לרוץ יממה שלמה ואחר כך להמשיך לעוד עשרות שעות של שחיה ורכיבה. הריצה על הכביש יוצרת כאבים בשרירי התאומים ואני מאט את הקצב. אני לא מבין איך אני כל הזמן רץ בעליה אם גם לונדון וגם דובר הן בגובה פני הים. אני מנסה לא לחשוב על מה שיבוא, אלא להתרכז ב'כאן ועכשיו'.
בוואטסאפ יש תכונה גדולה. הצוות שלי גם מטפל בי באופן מסור ומעורר השראה וגם מעדכן עשרות אנשים בארץ, שמעדכנים מאות אנשים נוספים. בשוונג מעלים מדי פעם עדכון ונאמר לי שעשרות אלפי אנשים עוקבים אחר ההתקדמות שלי אצלם. הידיעה הזו נותנת לי הרבה אנרגיה וכוח. הפרגון והתמיכה שאני מקבל מרחוק עוזרים מאוד ומעלים חיוך על פני.
יום שבת, שעות הבוקר והצהריים. הרגליים גמורות. התאומים מאוד כואבים. אני לא מסוגל לרוץ, וגם ההליכה מאולצת. אני יודע שכל צעד מקרב אותי לדובר, ולכן ממשיך לצעוד צעד, ועוד אחד ועוד אחד. יוסי מלווה אותי בהליכה בשעות האחרונות. אנחנו הולכים בשתיקה, באיטיות. אני מנסה להעביר משקל ולשנות את מנח הרגליים על הכביש. לא משנה איך מסובבים את זה, לרוץ 140 ק"מ על כביש זה ארוך, קשה וכואב. כתבתי כאן בעבר על תחושותי במרוצי אולטרה, והחוויה כאן דומה.
יום שבת, שתיים בצהריים. אני מסיים את הריצה! עייף וכואב, אבל שלב אחד מאחוריי.
מיד אחרי הסיום מתחילים לחשוב על השלב הבא. תמונות וחיבוקים, ומהר לחדר לאכול ולישון. יוסי מעסה לי את הרגליים, הצוות יוצא להשלמת קניות ואני מנסה לנוח כמה שיותר. יש לי 16 שעות עד שאני נכנס לצלוח את התעלה בין אנגליה לצרפת, ובמצב הכאב שלי כרגע אני לא מבין איך זה קורה.
מנסה לנער מעלי מחשבות שליליות, ממשיך לאכול ולשתות ובסוף הולך לישון בתקווה שאקום ויהיה בסדר.
בטור הבא: קמים בבוקר, יורדים לסירה – ומנסים לשחות מאנגליה לצרפת.
מחכה להמשך!!!