הרבה ספורטאי סבולת משקיעים באימונים. מתאמנים הרבה ומתאמנים ברצינות. רוכשים ציוד ואמצעים, תזונה, וכדומה. ואז הם הולכים לתחרות עם ציפיות גבוהות ולא מצליחים בה. לצורך הדיון נניח שהציפיות שלהם ריאליות והן מבוססות על נתונים מאומתים מאימונים ותחרויות הכנה. כלומר הפוטנציאל הפיזיולוגי שם. הכושר הגולמי אמור לספק תוצאה כזו וכזו אם לא יהיו תנאים קיצוניים כדומה.
עוד כתבות של ליאור זך-מאור בשוונג
למה אנחנו לא מספיק טובים?
ספורטאים של תחרות אחת בלבד
הפודקאסט של שוונג עם המאמן ליאור זך-מאור
אבל בפועל זה לא קורה. במקום תוצאות יש סיפורים. לתופעה הזאת יכולות לדעתי להיות כמה וכמה סיבות. הנה שלוש סיבות אפשריות שכיחות למדי לדעתי.
1. אומנות הטייפר: אתה לא מגיע לתחרות במצב גופני טוב:
סיבה אפשרית ראשונה הינה שאתה לא מגיע לתחרות במצב גופני אופטימלי. כלומר שאתה מגיע רפוי ורדום מדי או עייף ומותש מדי. אומנות הטייפר. משחק עדין. כדי להגיע טוב לתחרות צריך להתאושש ולאפשר לגוף למלא מצברים ואנרגיה, ובמקביל להמשיך להתאמן, לשמור על הכושר, על המשקל, ועל החדות הגופנית.
חלק מהספורטאים ממשיכים להתאמן עמוק מדי לתוך התחרות ובעומס גבוה מדי. ואז הם מגיעים לתחרות בכושר מעולה אבל גם גמורים מעייפות. בעיה.
חלק אחר מהספורטאים מפסיקים להתאמן כמה שבועות לפני התחרות כי הם רוצים לנוח לקראתה. הכושר יורד, המשקל עולה, והטונוס בשרירים נעלם כלא היה. בעיה אחרת.
במרחקים הקצרים הטונוס עולה בחשיבותו על מילוי המצברים. במרחקים ארוכים הפוך-עדיף להגיע מאושש אפילו במחיר של איבוד מסוים של הטונוס.
2. אומנות התחרות: אתה לא יודע להתחרות
התנאי הראשון לתחרות טובה הוא לדעתי תכנית טובה. עצימויות, נוזלים, תזונה, ציוד, ביגוד. מה התוכנית שלך? מה אתה מתכנן לעשות בכל שלב ושלב בתחרות? מה אתה מתכנן לעשות אם יהיו תנאים קיצוניים או משהו יקרה?
תכנית טובה מקנה לספורטאי ביטחון. שקט. משהו להיאחז בו. בסיס יציב. ואז במידת הצורך קל מאוד לצאת מאותה תכנית, לקבל החלטות בתנועה, לעשות התאמות ולשנות.
הרבה ספורטאים "מאבדים את הראש" ברגע שנשמעת יריית הזינוק. מפסיקים לחשוב, מפסיקים להתנהל שכלתני ומאפשרים לרגשות לנהל אותם. ורגשות הם מנהלים גרועים.
להתחרות, להתנהל, לקבל החלטות, לומדים בתחרות ורק בתחרות. לכן יש חשיבות בעיני להשתתפות בתחרויות לאורך כל השנה וכל שנה. ללטש ולשפר את המיומנות שנקראת להתחרות. ככל שאתה מתחרה יותר אתה צובר בשאיפה יותר ניסיון וכלים מעשיים.
3. אומנות הסבל: אתה לא מספיק חסון מנטלית
קווה לטוב ביותר, התכונן לגרוע מכל. התכונן לזה שיהיו תנאים לא נוחים, התכונן לזה שמשהו ייפול, ישבר, לא יעבוד. התכונן לזה שהבטן תציק לך ומשהו יכאב לך. התכונן לקושי. תחרויות סבולת ארוכות הן תמיד קשות. למעשה תחרות שבה לא היה לך קשה היא לדעתי תחרות לא מוצלחת. כי אם לא היה לך קשה אולי יכולת להוציא מעצמך יותר.
שאל את עצמך מה תעשה כשיהיה לך קשה. כיצד תפעל ועל מה תחשוב. תתחייב לעצמך. תתחייב להתמודד כשיהיה קשה ולהכיל את הסבל.
לא פשוט לדמות באימונים את הקושי שצפוי לך בתחרות. אבל שווה לנסות, לפחות במידה מסוימת. לחשוף את עצמך לסיטואציות לא נוחות, לסבל, לתנאים לא טובים, וכדומה. לפתח מיומנויות, כלים, לפתח חוסן מנטלי. זה משפר מאוד את הסיכוי שתצליח בתחרויות.
לסיכום, לכישלון בתחרות יכולות להיות הרבה סיבות אפשריות. אבל שלושת אלו הן סיבות מאוד שכיחות בקרב ספורטאי סבולת בענפים השונים. חידוד, תכנית והתנהלות, וחוסן מנטלי. אחרי כל תחרות, מוצלחת יותר או פחות, אני ממליץ לכל ספורטאי לתחקר ולנתח האם הוא הגיע לתחרות במצב גופני אופטימלי, האם היתה לו תכנית והוא התנהל טוב במהלך התחרות, והאם הוא התמודד עם הקושי והסבל בשלב בתחרות שבו הוא הגיע. אפשר ללמוד הרבה מהתחקור הזה. לשמר לקראת התחרות הבאה את האלמנטים שעבדו טוב, ולשפר את אלה שפחות.
ליאור זך-מאור | בעלים ומאמן קבוצת הסבולת ZONE3