אגו – מונח שתבע לראשונה פרויד ופירושו ה"אני". זהו חלק ממבנה הנפש המכיל, בין היתר, את המודעות העצמית שלנו, את הדרך שבה האדם תופס ומעריך את עצמו. ישנם פילוסופים רבים שעסקו במונח "אגו" וניסו להבינו ולהגדירו, כך שהמונח עבר תהליך אבולוציוני משל עצמו. סארטר למשל, וכמותו תיאוריות נוספות, הסביר כי חווית העצמי של הפרט תלויית המבט של האחר (the gaze). בדומה לרעיון זה, גם כשאנחנו אומרים שהמתאמנים פועלים מתוך אגו, אנחנו מדברים לרוב על הצורך שלהם להוכיח את עצמם אל מול חבריהם לקבוצה, להגדיר את היכולות שלהם ביחס אל יכולות האחרים שסביבם. יש מתאמנים שרואים במסגרת הקבוצתית מן תחרות מתמדת. כל אימון הוא כקו זינוק וכל חבר קבוצה הוא מתחרה בפוטנציה.

אם כן, מה ערכה של תחרותיות? האם היא מקדמת, או שמא מעכבת את שיפור יכולות המתאמנים?

כדי להבין את התועלות והמחירים של תחרותיות, יש להבין את האופן בו היא פועלת עלינו.
ברמה הפיזיולוגית, תחרות מעלה את סף הלחץ ומכניסה לפעולה את המערכת הסימפתטית שאמונה על אינסטינקט ההישרדות (Fight or Flight) באמצעות הגברת הולכת הדם לשרירים, הרחבת האישונים, האצת קצב הלב ועיכוב תהליכי עיכול (כיוון וכל מה שעלינו לעשות כרגע זה להילחם או לברוח). הראש והגוף שלנו פועלים יחד בקצב גבוה. אפילו גבוה מאוד. הדופק בשמיים, השרירים מתוחים והמוח עסוק במלחמת הישרדות. בשלב זה אנחנו לא פנויים ללמוד, לא פנויים להקשיב ולא מעבדים מידע.

לעוררות הפיזיולוגית הזו ישנה תרומה מכרעת בספורט. אם נבדוק, נגלה שספורטאים רבים קבעו את השיאים האישיים שלהם בתחרויות ולא באימונים. הסיבה לכך היא שתחרות לכשעצמה, מייצרת אצל הספורטאי עוררות אשר במינון נכון, מחדדת אותו ומביאה לכדי תפקוד טוב יותר (כשאני אומרת "מינון נכון", אני מוציאה מהמשוואה מצבים בהם ישנה עוררות יתר, אשר מתפתחת לתחושת חרדה, חוסר ביטחון וכתוצאה, בסופו של דבר, לתפקוד נמוך).

מלבד העוררות והחידוד, תחרותיות משמשת פעמים רבות כמקור להנעה (מוטיבציה) המגבירה את נכונותם של הספורטאים להשקיע מאמץ ולהיות מסורים לאימון. כדי להשיג תוצאות משמעותיות צריך לפעמים "לסבול" וללא מוטיבציה גבוהה, יהיה קשה לספורטאי להביא את עצמו לנקודת ה"סבל".

על פניו נראה שתחרותיות, יחד עם תחושת מסוגלות (עליה דיברתי במאמריי הקודמים) היא דבר חיובי ומקדם, המביא את הספורטאים לדחוף את עצמם לקצה, להשתפר ולקטוף הישגים משמעותיים. מכאן יכול להשתמע, כי מאמן ירצה לייצר תמיד סביבה תחרותית בתוך אימוני הקבוצה, שכן אלה יהיו מקור הנעה עיקש וקבוע. אך כמו לכל דבר, גם לתחרותיות, או כל פעולה מונחית אגו, יש גם לא מעט מחירים.

במאמר זה אציג כיצד לצד אותם אספקטים חיוביים שמניתי, הנעה מן האגו ותחרותיות יכולות להיות כגורמים מעכבים, בעלי השפעות שליליות על אורח חייו של הספורטאי, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

מלחמת התשה
תחרותיות היא לא פעם עניין של אופי ואנשים תחרותיים הם לא פעם מוכווני מטרה. אין ספק שבספורט סיבולתי מטרות ויעדים הם דבר חשוב. למעשה, הם אמצעי לשמירה על שגרת אימונים, להגדרת קצב ההתקדמות, לדחיפה למאמץ, למוטיבציה ועוד. אך מה קורה כאשר כל אימון הוא יעד לניצחון? מה קורה כאשר המטרות והיעדים הספורטיביים, כמו גם האימונים עצמם, הופכים מאמצעי למטרה? במקרה כזה, הניצחון וההפסד הם חזות הכל. המטרה היא לא רק דבר חשוב, אלא הדבר החשוב ביותר וכתוצאה, הספורטאי עלול להתיש את עצמו ולפגוע בשיפור היכולות שלו. כאשר כל אימון הוא כתחרות, יום אחר יום, יש לדבר השלכות גופניות ומנטליות. עוררות גבוהה לאורך זמן עלולה לגרום לעייפות פיזית ונפשית, לפגוע באיכות השינה ובאיכות האימונים, לסכן בפציעות ובתחלואה ועוד שורה של השלכות נוספות שכדאי ורצוי להימנע מהן.

סכנת פרישה
כל ספורטאי סיבולת מכיר את הקושי בחזרה לשגרת אימונים לאחר פגרה. לעתים חלש אם היה חולה, לעתים כבד יותר אם השמין, או עם כושר ירוד וכאבים (אם עזב אחרי פציעה למשל).
לספורטאים מונעי אגו, אלו המייצרים תחרות מכל אימון, ונוטים להעריך את עצמם תמיד ביחס לסובבים אותם, מתווספת לכל אלה חרדה גדולה, המהווה קושי מנטלי כבד במיוחד. הרי בעת הפגרה שלקחו, כולם המשיכו להתאמן ולהשתפר בעוד שהם רק נחלשו. כיצד יוכלו לנצח כך את האימון? השאלה הזו (גם אם אינה נשאלת ממש כך) יכולה לא פעם להיות חסם לחזרה. מה אם אשאר מאחור? מה אם לא אעמוד בקצב? מה אם אגיע אחרון? מה אם אפסיק אימון במהלכו? האפשרויות הללו מתפרשות ככישלון וכחולשה ואלו הם האיום הגדול מכולם. ישנם ספורטאים שמיד עם חזרתם, שוב עוזבים, ויש שיעדיפו להמנע מראש, על מנת שלא להתמודד עם תחושת הכישלון. אצל רבים מהם זו נקודת הפרישה.

חוסר סיפוק
אנו מרבים לומר כי חשובה המטרה, אך חשוב לא פחות למצוא סיפוק והנאה מהדרך, שכן האימונים הם החלק הארי בהכנות לקראת תחרות מכל סוג. כאשר המדד להצלחתו של הספורטאי הינו האחרים בסביבתו, הרי שלעולם לא יחוש מסופק. תמיד יהיה מי שהשיג יותר. יותר רחוק, יותר הרבה, יותר מהר. כך, כל כיבוש פסגה יהיה מהול בטעם מר של פסגה גבוהה יותר אותה טרם השיג. ניתן לראות שנוצר כאן מצב אבסורדי, שכן האדם המונע מאגו (האני שלו) מרוכז בהכל מלבד בעצמו. הוא מרוכז בצורה כמעט אובססיבית בסביבתו ומיקומו ביחס אליה. הוא לא רואה את עצמו ואת הערכים אשר מניעים אותו לפעול, לצמוח ולהתפתח ולכן גם יתקשה למצוא משמעות והנאה במסע הפרטי שלו. לעומתו, זה שאינו מונע מן האגו, ידע לראות את היופי והמשמעות שבדרכו, ללא קשר להצלחתו היחסית, כי אם בניצחונות הקטנים והסוביקטיביים שבדרך.

מחיר האגו והתפקיד שלו באימונים | צילום: תמיר בוגין

לאור המורכבות הזו, והתפר הדק המתקיים בין תועלות של הנעת האגו והמחירים שלה, יש למאמן תפקיד חשוב ומכריע בעיצוב התפיסה והתרבות האימונית של קבוצתו. כמאמנת וכמנהלת קבוצה אני שמה לעצמי למטרה לגרום למתאמנים שלי לתפקד במיטבם. לדחוף אותם מחד לרדוף את הטוב ביותר ומנגד לחזק אצלם את ה- WELLBEING שלהם. לשפר את איכות חייהם ולא רק את הישגיהם. ללמדם לשאוב השראה מחבריהם אך להקפיד לחוות סיפוק מדרכם הייחודית. לצאת מתוך עולם של מטרות קטנות ולהרחיב את האופקים. להראות להם שהצלחתם ניכרת תמיד, באם הם בקשב פנימי ועמוק לעצמם, לצרכיהם ולגופם. המטרות הן הצעדים בדרך והתחרות היא רק הביטוי של השגתן. התפיסה הזו הופכת משמעותית במיוחד באימונים לתחרויות של מרחקים ארוכים, שכן היא מפתחת בקרב הספורטאים את יכולות ההקשבה הפנימית, גם בסביבה תחרותית. יכולות המאפשרות ניהול נכון של תחרות, חלוקת כוח חכמה ושקולה, מניעת פציעות, עוצמה מנטלית אל מול תסכול ובטווח הארוך גם הישגים גבוהים יותר.

ככל שזה נוגע לאימוני הקבוצה עצמם, אני עושה שימוש קטן בפן התחרותי שכן רב הנזק שלו על התועלת. הקבוצה, כפי שאני רואה אותה, היא קהילה בה ניתן למצוא מרחב השראתי, חברי, תומך, מחבק ומקדם, כזה ההופך את הספורט לחוויה שלמה יותר ומקור לאושר. הרי לשם כך התכנסנו.