מאת:אור
חודש לפני המרתון ומשך הזמן הארוך ביותר שרצתי עד היום ברציפות הוא שעתיים וארבעים דקות. אני מתבונן קדימה בתכנית האימונים שלי, מחפש את אותן ארבע שעות שלמות שאני אמור לרוץ במרתון פאריז, ולא מוצא. אני מצלצל למאמן לבדוק אם נפלה טעות. "מה לגבי השלוש שעות ומעלה?" אני שואל בטון מתנצל "אני לא מוצא אותן בתכנית האימונים". "טוב מאוד שאתה לא מוצא אותן" הוא עונה בנחרצות וחושף אותי לשתי האסכולות השונות באופן ההכנה למרתון. האסכולה הראשונה, מסביר המאמן, דוגלת בכך שצריך לרוץ ריצות ארוכות ככל שניתן, ולהגיע הכי קרוב שאפשר מבחינת משך הריצה למרתון, תוך שמירה על עומסי ריצה קלים יחסית. כבר מהשימוש בביטוי "קלים יחסית" ברור לחלוטין שהמאמן שילון לא נמנה על האסכולה הראשונה הזאת, בעולמו של המאמן "קלים יחסית" הוא עלבון מהסוג שמצדיק פתיחה במלחמה או לכל הפחות שורה של נקמות דם שתפרש על פני שלושה דורות. האסכולה השנייה, ממשיך המאמן בהסבר, טוענת כי הדבר הנכון הוא להעלות את עומסי הריצה באופן כולל, כך שכשאתה מגיע בסוף השבוע לריצה של שעתיים וארבעים, אתה מגיע כשהמאמצים המצטברים של כל השבוע החולף כבר טבועים ברגליך. גישה זאת מניחה שבסיכומו של השבוע הרגליים עמדו במאמץ שהוא גדול מזה של ריצה שהיא סתם ארוכה.
יש משהו אופטימי בגישה הזאת שמפתחת מתח חיובי לקראת המרתון עצמו. רק בזמן אמת, תרתי משמע, אגלה האם המאמן צדק ואכן גופי מוכן למאמץ, או שמא בטחתי לשווא, ובתום שעתיים וחמישים דקות של ריצה יתקל הגוף במחסום בלתי עביר וייעצר. אחת הסיבות שמקשות עלי לדבוק באופטימיות הזאת, מעבר לעובדה שאינני טיפוס אופטימי מטבעי, היא הידיעה שבשבועיים האחרונים אני קצת מזייף. בשבוע שעבר דילגתי על שני אימונים בגלל שפעת קלה. למרבה הפליאה המאמן לא נבהל מהמעידה, ולחיזוק עמדתו ניצבה העובדה שבריצות שכן קיימתי בסוף השבוע הצלחתי לרוץ מהר יותר ולאורך זמן רב יותר.
המאמן דיבר בשבחי המנוחה שמאפשרת לשרירים להתחדש ולהציג לראווה את הישגיהם. מבחינתי נחשפתי לפרדוקס מסוכן, התאמנתי פחות ורצתי טוב יותר. אמנם באופן מודע אני מבין שתופעה זאת היא פועל יוצא של כל האימונים הקודמים, אך הלא מודע שלי כבר מתחיל לנהל חישובים משלו. השבוע נתקלתי בעומס בלתי צפוי בעבודה, ונאלצתי לבטל שני אימונים נוספים. קול פנימי השתיק את רגשות האשמה שלי, כשהוא מטיח בפני המצפון שלי את הפרדוקס מהשבוע הקודם. דווקא עכשיו כשאני ניצב כבר על סיפו של האתגר הגדול, כאשר הגשמת המטרה נמצאת כבר בהישג יד אני חושש מרפיון שישתלט עלי. אני חש כי במקום שאני נמצא בו, כאשר ההתרגשות מציפה אותי, האוויר מתחיל להיות דליל. אני צריך את כל העידוד שאני יכול לקבל מהסביבה, ובה בעת אותו עידוד עלול להיות אבי השאננות. אני מוצא את עצמי נקרע בין התחושה שאינני רץ מספיק, לסברה שיתכן שאני כבר מוכן. אלה רגעים מסוכנים, כמו מטפס הרים שכבר רואה את הפסגה באופק, אני חושש שאני עומד לפצוח בדילוגי שמחה עוד בטרם הגעתי לקרקע יציבה, ומהמקום הגבוה בו אני עומד כעת, אין ספק שהנפילה תהיה כואבת במיוחד.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
