מאת:אור
אחד הדברים המרגיעים אנשים שיש להם צאצאים הוא הידיעה שלעת זיקנה יהיה מי שידאג להם. רוב האנשים נאלצים לחכות כמעט חמישים שנה עד שמתברר האם ההנחה הזאת היתה נכונה. לפי קריטריון זה השכן הוא אדם בר מזל במיוחד, שכן את תמיכת צאצאו קיבל פחות משנה לאחר שהביא אותו לעולם. אמנם אינני צאצא ביולוגי אלא צאצא ספורטיבי ובכל זאת לא ניתן להקל ראש בהימור ההורי המוצלח של השכן.
האירוע אליו אני מתייחס הוא מירוץ חולון למרחק של עשרה קילומטרים שהתקיים בשבוע שעבר, כמה מפתיע, בחולון. מרוץ חולון הוא המרוץ הגדול ביותר בו השתתפתי, אלף רצים גדשו את פארק פרס לפני הזינוק, ומחו כל אפשרות לתחושה שההחלטה לרוץ היא בעלת גוון יחודי. בעודנו לוטשים עיניים במגוון הרצים, החל בקשיש נמרץ בין שמונים ושש, וכלה בקבוצות של חיילים מנומנמים בסוף שנות העשרה שלהם, שאבנו מתוך שקיקי האלומיניום ג'ל מזין בטעם מחריד.
בשטח שיחר לטרף המאמן שילון. לרגע הצטלבו דרכינו, והמאמן שילון לכד אותי. "אתה לובש חזייה?" שאל בטון מאשים. במחשבה הראשונה תהיתי האם המאמן רומז משהו בעניין גבריותי שאיננה מספקת לדעתו, אך לפני שהספקתי להיעלב, הוא המשיך ואמר "תן לי אותה". מכיוון שלגבי גבריותו של המאמן אין ספקות, צירפתי אחד לאחד, והבנתי ש"חזייה" בשפתו של המאמן הוא הכינוי של רצועת הדופק, שאכן עיטרה את חזי. "אתה לא צריך את זה" פסק המאמן, ובעודי מנסה למלמל תירוצים, חשתי בידי משתפת פעולה עם הציווי ומוסרת את הרצועה לידי המאמן שכבר החזיק בידיו אי אילו רצועות נוספות. "אבל איך אני אדע מה קורה איתי בריצה?" ניסיתי למחות, והוא אמר "זה סתם יפחיד אותך, פשוט תקשיב לגוף". "להקשיב לגוף" זה ביטוי שאולי נשמע טוב, אבל מתוך אותה הקשבה לגוף כבר אבחנתי לעצמי אין ספור מחלות סופניות, מתוך אותה הקשבה הגעתי באישון לילה לחדר מיון וגורשתי בבושת פנים. הדופק עם המספרים המסודרים, וצ'ופר הקלוריות ששרפתי בסוף, היה בשבילי חגורת הצלה, תחושה שיש מדד אובייקטיבי למה שעבר אלי. אבל לפני שהספקתי לפרוס את טיעוני בפני המאמן כבר מצאתי את עצמי נסחף בנחשול של רצים לעבר קו הזינוק. נשמעה יריית הזינוק ומייד המשכנו לעמוד במקום, שכן כאשר יש אלף רצים, מסתבר שהמירוץ מתחיל בהדרגה. קודם יוצאים אלה שהתוצאה שלהם עלולה להיות בעלת חשיבות, ואחריהם משתרך ההמון הספורטיבי. כמה שורות רצים לפני ראיתי את שיערו של רון, חברי לקבוצת האימון מתבדר בהבל פיהם של הרצים שסביבו.
ניסיתי להאיץ בשכן שנצטרף אל רון, אך הוא הבהיר לי מייד שהוא מעוניין בקצב איטי יותר, ומצד שני הוא לא ימנע ממני למצות את פוטנציאל המהירות שלי, ולא יפגע בכלל אם אנטוש אותו מאחור כאילו היה אדם זר ואצא לממש את שאיפותי הספורטיביות האנוכיות. כך, כשהברירה בידי נאלצתי לבחור בין ערך הדבקות במשימה לערך הרעות, בין חמישים דקות של ריצה השגית לחמישים ושלוש דקות של ריצה חברית. אינני רוצה לקשור לי כתרים שאינם מגיעים לי, ההתלבטות אכן היתה קשה, והפכה קשה יותר ויותר ככל שנקפו הקילומטרים. "אני ארוץ איתך את החמישה הראשונים" אמרתי לשכן, אך משחלפנו על פני השלט עם הספרה "חמש", ידעתי שאני נשאר איתו. למען ההגינות צריך להודות שבמקרה זה הרעות הטובה הלכה יד ביד עם מידה לא מבוטלת של נוחות, שכן התברר שלהיות חברי זה פחות מעייף מלרוץ מהר. אחרי כחמישים ושלוש דקות חצינו בצעדים עוקבים את קו הזינוק, השכן ואני. המאמן שילון שהמתין על קו הסיום, נעץ בי מבט שהכיל תמהיל מורכב של ביקורת והבנה. זו היתה הפעם הראשונה שלא הלכתי לבדוק את הזמן שלי על לוח התוצאות אחר המירוץ, וגם לשעון לא היו שום נתונים מעניינים למסור לי בהעדרה של הרצועה. ובכל זאת למרות העדרו של המידע, ואולי גם לא מעט בזכותו, יכולתי להנות מתחושה של הישג מסוג אחר, הישג שמספרים לא יכולים לבטא.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
