במסגרת מהפיכת הריצה השועטת סביב לנו מתרחשת מהפיכת משנה – ריצת הגיל השלישי. אלה שרק לפני רגע היו בני 40, הפכו פתאום לכישרונות בני 60, ואחרים פתאום התחילו והם כאן כדי להישאר. על פי האתר "מבט למרוץ" של אילן זיסר, יש בארץ ארבע מרתוניסטיות בנות 66-68. חמישים אחוז מהן חברות שלי, עם אחת מהן רצתי לא מזמן את החצי הראשון של מרתון וינה והיא המשיכה וסיימה את המרתון הראשון שלה בגיל 68. ישבנו יחד בנמל תל אביב אחרי ״הארוכה״ של יום שישי, כולל קצת שחייה בחוף "מציצים". לא היה צריך הרבה, יוגורט, ביצה קשה, אספרסו ומקלדת, והכל זרם מעצמו.

רצות כבר 10 שנים בערך, וזה לא עומד להשתנות. טינה (מימין) ומרים בירושלים

כתבות נוספות של אברום בורג
4 רעיונות יצירתיים להתמודדות עם ריצה בחום הישראלי
מדוע אברום בורג חזר מדושן עונג ממרתון ג'נבה?
אברום בורג על הספר "פחות משעתיים – לרוץ מרתון בזמן שיא"

טינה פסח, בת 68, היא אם לשתיים וסבתא לשתיים. עורכת בשפה האנגלית. ילידת טורקיה שמספרת כי מגיל 30 היא תמיד שחתה, רכבה על אופניים ועשתה פלדנקרייז, "אבל ריצה? אף פעם לא היתה על המסך שלי״, היא מספרת.

״הגיל שלי חשוב לכם. לי זה לא חשוב בכלל. אני חיה כמו שאני מרגישה״, אומרת מרים פרחי-רודריג, 66, אם לשלשה, וסבתא לחמישה. אשת עסקים, דוקטור לפילוסופיה חברתית פוליטית. ״תמיד עשיתי ספורט, אבל לא תחרותי. טניס. שחייה, אירובי. לפי האפנה״.

איך נרקם החלום לרוץ מרתון מלא?
טינה: "התחלתי בזכות הבת שלי. ב-2007 היא משכה אותי ל-5 ק"מ במרוץ הלילה של נייקי. רצתי ב-59 דקות וכשזה סוף סוף נגמר נשבעתי שבחיים לא ארוץ יותר, אפילו לא מטר. אחר כך היא סחבה אותי לטריאתלון הנשים בהרצליה. ולפני חודש רצתי את המרתון הראשון בחיי בוינה"

מרים: "פעם ראיתי כתבה בעיתון על קבוצת ריצה עם תמונה של המאמן בני שניאור. הכרתי אותו מחדר הכושר ושאלתי אם אני יכולה להצטרף. הוא לא דחה אותי בגלל יכולת או גיל, לא אמר לי 'את מבוגרת מדי'. החיים שלי בתקופה ההיא היו איומים. חשבתי שככה אני מסיימת את חיי. בן זוגי שהיה בחייו ספורטאי, חלה אז בסרטן. הוא אמר לי 'את לא יודעת לרוץ'. הוא צדק. אני עדיין לא יודעת לרוץ אבל כבר סיימתי שלשה מרתונים ועוד עשרות מירוצים אחרים קצרים יותר, בארץ ובכל העולם. ואני עדיין רצה. הריצה הפכה להיות החוויה המתקנת את התקופה ההיא בחיי וגם התשוקה שלי.

איך זה קרה?
טינה: "התחלתי לרוץ בדיוק כשמרת״א (מועדון רצי תל אביב) באה לעולם, וזה פתח והנגיש את עולם הריצה לאנשים כמוני. אחד הדברים העיקריים שזה עשה לי היה שינוי הביטחון העצמי. מרתון? אני? מסתבר שכן. החברות שלי התחילו וסיימו, המאמנים אמרו שזה אפשרי, זה לקח את הזמן וקרה בעיתוי מושלם. יש אנשים כמוני, אוכלוסיות שלמות, שלא רואים את עצמם כספורטאים. אין להם דימוי עצמי של אתלטים. שם הייתי. ופתאום העולם משתנה במהירות ומסתבר שגם אני כזאת. היום כששואלים אותי מה את עושה אני עונה: 'אני רצה' וזה מרגיש טבעי ונכון. זה מגדיר ומאפיין אותי".

"הריצה היא התשוקה שלי והיא מבטלת את הגיל". מרים במרתון טבריה

מרים: "ריצה בכלל ומרתון בפרט זה שילוב של המון פרמטרים: בריאות, נחישות, קביעת מטרות ולא מעט ויתורים שונים. הסיפור של הגיל זה רק אחד הפרמטרים. אנשים בני 30 בלי רצון לא יכולים לעשות כלום, ובת 66 עם ׳כל החבילה׳ יכולה לעשות את זה בכל גיל. אני מרגישה שהגעתי למקום שלי ומקווה להמשיך. הריצה היא התשוקה שלי ובינתיים היא מבטלת את הגיל. למעשה, אני לומדת מכל אלה שמשיגים הישגים ספורטיביים בגילאים המפתיעים, ואנסה לעשות כך עד הסוף. שאלתי פעם את העיתונאי ואיש הברזל יוסי מלמן ׳עד מתי?' והוא ענה לי ׳עד הפיליפינית׳. אז חשבתי שזו אמירה מעניינת. היום אני רוצה לרוץ עד שהסוף שלי יגיע. אני רוצה, אך מי יודע?".

זה משנה לרוץ בסביבה שרובה יותר צעירה מכן?
מרים: "ההבדל בין 26 ל-66  זה רק במהירות. החלומות לא משתנים".

טינה: "אבל לנו יש פודיומים".

תארו את מערכת היחסים עם המאמן?
טינה: "אני מעדיפה לעבוד עם מאמן, מכל מיני סיבות. בראש ובראשונה הדימוי והביטחון העצמי. אולי בגלל החשש שלי מהאתגרים העצומים האלה. המאמן צריך להיות אחד כזה שאני סומכת עליו, בייחוד כשאני מיישמת את התכנית שלו, כך הוא הופך להיות מאוד חשוב לי. יש לו שתי פונקציות שהן חצי חצי. חצי תמיכה מקצועית באימונים, ביעדים ובדרך להגשים אותם. וחצי אמון בעצמי וביכולת שלי להגיע לשם. אני מקשיבה, מדווחת וממלאת את ההוראות. בינתיים, בקצב שלי ועם ההוראות שלו זה עובד מצוין".

מרים: "לא הרבה. אני מקשיבה למאמנים ולכל מי שיש לו ניסיון, אבל בסוף אני תמיד חיה את החיים שלי. אני קובעת לעצמי את המטרות באופן עצמאי, ולרוב אני המחליטה לבד על עצמי. קודם נרשמתי למרתון הראשון שלי (פריס) ואז התחלתי לחשוב 'איך לעזאזל רצים מרתון?'. כזו אני בכל התחומים בחיים. כישלון לא מפחיד אותי. גם הוא חלק מהחיים".

אתן מעדיפות להתאמן בקבוצה? 
טינה: "לי החבורה מאד חשובה. אני נהנית לרוץ עם החברות שלי. אנחנו מתחילות ביחד, אחר כך אני נכנסת לזון שלי, ולא צריכה יותר את המעטפת. אני אוהבת את האינטראקציה של ההתחלה והשיתוף, של החוויה".

מרים: "החבורה בשבילי היא נקודת התייחסות. אני יודעת שהם שם ושמחה על כך, אבל בריצה אני לא תלויה בהם בכלל. אני עושה מה שאני חושבת שצריכה לעשות. לא אוהבת לרוץ 'ביחד', בייחוד במירוצים. מי שרוצה לבוא איתי סבבה, אבל בתנאים שלי. 90 אחוז מרים ו-10 אחוזים כל השאר".

"בן זוגי יותר תחרותי ממני, לגבי". טינה בטריאתלון תל אביב | צילום: צלמי שוונג

טינה: "אלה החיים השונים והמשותפים שלנו מאז ימי בית ספר. אני מקשיבה למרים ומבינה שהריצה מקצינה את האופי שלנו. הריצה היא כנראה החיים עצמם. הריצה בקבוצה מעניקה לי תחושת שייכות: לחברות הרצות שלנו, למועדון שאני מתחברת אליו ולכלל קהילת הרצים".

מרים: "קהיליית הרצים חשובה גם לי, אבל אחרת. זאת תופעה גלובלית בלי גבולות או מחיצות. אין בה את כל ההפרדות והאפליות האחרות המאפיינות את העידן הזה. זאת הפעולה הכי שוויונית ודמוקרטית שעומדת לרשותנו. זה מתחבר בדיוק לערכים ולפילוסופיה שלי בנושאי הדמוקרטיה והגלובליזציה. אני כותבת ספר על היחס ההפוך בין ריצה לדמוקרטיה גם במזרח התיכון וגם בעולם המערבי, זה הנקרא היום the global north. יש החלשות ניכרת בכל המערכים של הדמוקרטיה העולמית ומצד שני יש עליה דרמטית של הריצה, הפעולה הכי דמוקרטית שיש".

ובסביבה האישית?
טינה: "ב-10 השנים שאני בתוך החוויה הזאת הכל השתנה ודווקא לטובה. משהו קורה לאנשים שבסביבה. בהתחלה כל אחד ששמע שאני רצה היה אומר לי: ׳תיזהרי לא לגמור בבית חולים׳. עם השנים משהו חלחל ועכשיו אותם אנשים מאוד ערניים. הם רואים שיש מרתון בעיר ושואלים: ׳היה מרתון. רצת?׳. לפני עשור הכבישים היו שלנו, היום יש פקקים. אני מסתכלת על הרצים ואלו חבורות מאד מגוונות. כל סוגי האנשים, הנשים, הגילים, התופעות והנטיות".

ומה קורה בבית?
טינה: "בן זוגי קנה עכשיו זוג נעלי ריצה, מי יודע לאן הוא עוד יגיע? ובכלל הוא יותר תחרותי ממני, לגבי. בטריאתלון תל אביב זכיתי בפודיום לקבוצת הגיל, אבל לא חיכיתי והלכתי הביתה. והוא: ׳למה לא עלית לפודיום, למה לא חיכית?'".

מרים: "זה תהליך למידה של הסביבה. לכל אחד מרצי המרתון יש רגע מכונן והמסה של הרצים יוצרת את הטרנד כשאנחנו, רצי 60 פלוס, מרחיבים את השוליים של הטרנד. כמובן שזה נותן לי הרבה סיפוק, הנאה וכוח".

ובאופן יותר אישי?
מרים: "כשאני מעלה המון פוסטים לפייסבוק לגבי העמדות השמאלניות והליברליות שלי, יש מעט תגובות ולייקים. כשאני מעלה משהו שקשור לריצה כולם מגיבים. לדעתי, זה אומר המון לגבי הטרנד החדש שנקרא ריצה ללא הפסקה".

טינה: "הריצה פתחה לי פתח לעולם חדש מלא הזדמנויות וריגושים. למדתי גם שמרבית היצירתיות ופתרון הבעיות שלי מגיעים יחד עם הקילומטרים המצטברים של הריצות הארוכות.

משפט קצר לסיכום? 

מרים: "הריצה היא החיבור שלי לעצמי, לקהילת הרצים והרצות, ולעולם כולו".

טינה: "לגלות את העולם ואת עצמי. ואין דרך אחרת".