מאת:אור
"הרבה דברים אפשר לכתוב על הריצה הזאת" אמר לי הבנקאי בשעה שיצאתי ממכוניתו ביום שישי האחרון לפנות הערב. זאת היתה תגובתו לכך שחשבתי בקול רם מה אני יכול לכתוב על החוויה שזה עתה עברנו יחד. לא הצלחתי לזהות במדויק את הנימה בה הדברים נאמרו, אבל נראה לי שהיתה שלילית.
ביום שקדם לריצה הזאת התקיים מרתון טבריה בו לא השתתפתי, ובשל העדרותי חשתי חובה מיוחדת לבצע את תכנית האימונים שלי כסדרה, ולראשונה לרוץ שעתיים שלמות ברציפות. התחזית לסוף שבוע גשום העמידה בסימן שאלה רצון זה, וכמו בכל התלבטות אחרת פניתי למאמן שילון לעצה. אמנם ניתן להרים גבה על כך שהמאמן הפך לסמכות גם בעניינים מטאורולוגיים, אך קוראים נאמנים בוודאי שמו לב שכבר מזמן פסיקותיו של המאמן חורגות הרבה מעבר לתחומיה הצרים של הפעילות הספורטיבית. אחרי הכל, מי שכבר לפני יותר מחצי שנה ניבא נכונה שאוכל לרוץ את חצי מרתון בית שאן, לא אמור להתקשות כלל בניבוי מדוייק של תנועות העננים בימים הקרובים. המאמן הזהיר אותי שעלי לצאת לרוץ בשעות הבוקר, ואם לא אעשה כך אני צפוי להישאר בבית. אך הקושי לתאם בין לוחות הזמנים של הבנקאי, של רון ושלי, גרם לכך שלבסוף נבחרה שעת צהריים כמועד הזינוק. בוקר יום שישי הגיע, ואיתו גם ההבנה שהמאמן שוב צדק. גשם ירד ללא הפסקה, ושלושתנו, רון, הבנקאי ואני, ניסנו לגבש החלטה.
השכן שוב נשאר בבית עם שפעת. התקיימה הצבעה בה רון והבנקאי תמכו בכך שלמרות הגשם ניפגש כולנו בשעה היעודה במגרש חנייה סמוך לתחנת הכח רידינג. בשתיים וחצי בצהריים כאשר יצאנו לנקודת המפגש, השמש הפציעה מבין העננים, ולרגעים נדמה היה כי האקלים בעדנו, אך דקות ספורות מאוחר יותר לאחר שהחנינו את המכונית אך בטרם זינקנו, הגשם שב לרדת בעוז.
שלושה גברים לא צעירים בטייטס, יושבים במכונית קטנה במגרש חנייה ריק בצפון תל אביב, ומחכים להפוגה. האווירה מתוחה, בחלל המכונית מתחילות להישמע האשמות. אני טוען כלפי רון והבנקאי שהם היו אלו שאמרו שאין להם בעיה לרוץ בגשם, ואילו הבנקאי מודיע לי שבלי קשר למה שנאמר קודם לכן אם אני רוצה לצאת לריצת התאבדות בגשם ממנה אחזור רטוב ופצוע, אני מוזמן לעשות זאת לבדי. למרבה המזל בטרם הספקנו להגיע לחילופי מהלומות שוב השתנה מזג האוויר, הגשם פסק, ואנו מיהרנו לצאת מהמכונית ולהתחיל לרוץ. עשר דקות מאוחר יותר, קצת אחרי נמל תל אביב, הגשם חוזר. הבנקאי נעמד מתחת לסככה, מדלג במקום ומסרב להמשיך, ואני ורון רצים אל תוך הסערה.
הגשם ניטח, הרוח מצליפה ואנחנו נלחמים באיתני הטבע עם חיוך, מחכים שהסערה תפסיק ברגע שתבין שאותנו היא לא תשבור. והיא אכן נפסקת. לפחות לזמן מה. מעודדים מהצלחתנו אנחנו מחליטים לסוב לאחור ולאסוף את הבנקאי מהסככה בה הותרנו אותו. למרבה השמחה הוא כבר יצא לקראתנו, ואנחנו נפגשים בחצי הדרך, הקבוצה שוב ביחד. ממשיכים להתקדם, מחוזקים וקצת שאננים. לאורך הטיילת הגשם חוזר מידי פעם אך בטפטוף חלש. הרוח מתחילה להיות הבעיה העיקרית, ומחדירה את טיפות המים הקרות שנספגו בטייטס שלנו הישר לעומק העצמות. אחר כך הרוח מתגברת עוד, וכל צעד הופך למאמץ. ביפו אנחנו מחליטים להיכנס לתוך העיר, ובשדרות ירושלים, מוגנים על ידי הבתים שמסביב, האווירה שוב טובה והריצה נמשכת.
לקראת סוף השדרה הגשם מתגבר, ואנחנו פונים להסתובב חזרה. ביציאה מיפו מתפתחים חילוקי דעות. הבנקאי רוצה לרוץ דרך רחוב הירקון המוגן מרוחות, ואילו אני נאחז בעקרונות מוזרים לחזור בדרך שבאנו ולהתמודד שוב עם רוחות החוף, לרון כואבת הרגל ואין לו כח לדיונים. כשאנחנו כבר ליד מלון הילטון, הבנקאי מקבל את ההחלטה באופן חד צדדי ועולה מהטיילת לכיוון רחוב הירקון, אני מתלבט אם ללכת בעקבותיו או לדבוק בעקרונותי, ופונה לרון להתייעצות. רון ממלמל משהו לא ברור, שאני מפרש כרצון להישאר על קו החוף. כאן נפרדנו מהבנקאי ונפגוש אותו שוב רק בנקודת הסיום. הגשם מתחזק מאוד ואיתו גם הרוח, רון ואני בטייטס ספוגים לחלוטין, מרגישים את טיפות הגשם מכות בנו כמו אלפי סכינים זעירים. התחושה הכללית היא שקול ההיגיון מזמן נטש אותנו, והשיגעון מושל בהחלטותינו. יש תחושה של מאבק באוויר, מסוג המאבקים שהגיוני לנהל מול איתני הטבע כשאתה תקוע בג'ונגל באמצע סערה טרופית, אך לא לבחור בו מרצון באמצע תל-אביב. כשאנחנו נכנסים לנמל תל אביב אנשים היושבים במסעדות מביטים בנו בתימהון, רון טוען שהוא מרגיש כמו אידיוט שיצא בכלל לריצה הזאת, ואילו מצב הרוח שלי מרומם כפי שלא היה הרבה זמן. שעתיים אחרי הזינוק, בדיוק בזמן הרצוי, אנחנו מגיעים למגרש החנייה, הבנקאי כבר מחכה לנו במכונית שלו. "זו היתה ריצה מדהימה" אני מסכם, "זו היתה ריצה אידיוטית" מסכם רון.
עשרים דקות אחר כך, כשארד ממכוניתו ליד ביתי, יגיד הבנקאי ש"אפשר לכתוב הרבה דברים על הריצה הזאת" ואני אמשיך ואגלגל את המשפט הזה בראשי, מנסה להבין מה הלקח אותו ניתן ללמוד. האם הוא מתכוון לחוסר האחריות שלי, לתחרותיות ילדותית שמובילה לדבקות המטופשת במטרה בתנאים לא מתאימים, או לכך שלעיתים אנחנו מוצאים את הסיפוקים שלנו בחיים במקומות הכי פחות צפויים.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
