מאת:אור
ביום ראשון בשש בבוקר השעון צלצל, זה היה צליל חלש יחסית לזה של הרעמים שמילאו את כל אותו לילה והבריחו את החתול לקצה הרחוק של הבוידם. מתוך הרגל אני גורר את עצמי מהמיטה על פני המרצפות הקרות, ומעמיד על האש את הקפה. בינתיים מוציא מהמקרר את קופסת השימורים עם האוכל של החתול, והוא מצידו שומע את קול פתיחת דלת המקרר, וממהר להתייצב מולי ולזרז אותי ביללות קצרות ומתוזמנות. כשהחתול אוכל, אני פונה למתקן הייבוש ומוריד מעליו את בגדי הריצה, שנותרו לחים למדי. אז הטלפון מצלצל. זה השכן. "לא נרוץ הבוקר" הוא אומר לי "אולי בערב", ברגע הראשון אני לא מבין למה הוא לא מספק סיבה, בדרך כלל אם יודיע שהוא נעדר יוסיף תקציר מסכם של "אתמול בערב הייתי ב… ושתיתי המון כוסות של … וכו'". הלאקוניות של השכן גרמה לי לחשוב שיש כאן משהו שאני מפספס, איזשהו מובן מאליו, שחמק ממני. פתאום הכל התחבר, הרעמים בלילה, טיפות המים על החלון, והשכן שנבצר ממנו. "החורף חזר". זכרתי מהחורף שעבר שעונת החורף לא פחות משהי מהווה שינוי אקלימי, היא מערכת שיקולים שמצטרפת ופועלת לא מעט פעמים נגד היציאה לרוץ. לצד העייפות, והבגדים ששכחתי לכבס, הגשם יכול לשמש כאחד הטיעונים החזקים ביותר נגד היציאה לרוץ. אבל למה בעצם לא לרוץ בגשם? נכון, הבגדים נרטבים, אבל במילא כשאני רץ בגדי נרטבים מזיעה שבכל פרמטר היא גרועה בהרבה מהגשם. יותר מכך במרוצים, המים שאנחנו מקבלים לשתייה, משמשים לרוב להורדת גשם עצמית, כמקלחת מרעננת בתנועה.
נדמה שבתגובה לסערת גשמים מתעוררת בנו, בני האדם, נטייה אינסטינקטיבית קדמונית, להסתגר בתוך המערה ולהתמקד בשיפור ציורי הקיר למען תיירי העתיד. כבודה של הנטייה הזאת במקומו מונח אך יתכן שהגיע הזמן להערכה מחודשת, אחרי הכל כאשר אני והשכן פותחים בריצה אין זה על מנת לזרוק את הרמחים שלנו בממותה לארוחת הערב.
האפשרות המתבקשת היא לפסוע למכון הכושר. שם, במערה תת קרקעית ומוגנת, נוכל לפסוע יחד עם בני מיננו הרחק מאיתני הטבע.
בגרייט שייפ ניכר שהתכוננו לחורף, ולרגל הגשמים שודרגו כל ההליכונים לדגם חדש, חתיך אך פטפטן, שמספר לך כל מה שאתה רוצה לדעת על הפעילות שאתה עושה, ולא מעט דברים שאתה לא רוצה לדעת. אבל מכון הכושר לא יכול להחליף את המציאות. למעשה, היכולת לרוץ זמן ממושך על מתקן החולדות החשמלי נובעת מכך שהוא מזכיר לי במשהו את חוויית הריצה בחוץ. ברגע שנוותר לחלוטין על ריצה בחוץ גם הנעת הרגליים על ההליכון דומה שתאבד את משמעותה בשבילי.
ולמרות כל הטיעונים האלה, כוחו של ההגיון הוא חלש מול האינסטינקטים ונוכח גשם חזק תמיד אעדיף להישאר בבית.
מקרה המבחן האמיתי הוא אותן הפוגות בגשם שנראות ארוכות בהן אני מחליט שכלו המים, ואני יוצא לרוץ בין השלוליות. ביום ראשון בערב יצאתי לריצה כזאת. אחרי ארבעים דקות, כשאני על שפת הים במרחק ניכר מהבית, נפתחו ארובות השמים. כמה טיפות שהפכו למבול.המחשבה הראשונה היתה להתעלם, השנייה היתה להניח שזה תיכף יסתיים, השלישית היתה ההחלטה להפסיק לרוץ ולחזור הביתה ובעקבותיה הגילוי שלשם כך עלי להמשיך לרוץ. אז הגיע שלב הקבלה, לא במובן של פניה למאגיה העברית, אלא קבלה של המצב והמשך הריצה. ריצה היא תמיד התמודדות עם הגוף, אבל תחת גשם זלעפות מתקבלת תחושה של התמודדות לא רק עם הגוף אלא עם איתני הטבע כולם. אלה רגעים רומנטיים של אדם לבדו מול העולם, מעין הרגשה כמעט קולנועית ואין צורך במצלמות בסביבה. טיפות הגשם ניתכות עלי מלמעלה, מתערבבות בזיעה ושוטפות לאורך הפנים, מהמצח ועד לשפתיים, וכשאני נושם הן נכנסות גם לפה. על הלשון, הטעם שלהן נדמה לי מוכר במפתיע. יש להן טעם של דמעות.
ואם לא די לי במלחמה באיתני הטבע, בסוף השבוע המתקרב, נכונה לי התמודדות מסוג חדש – ריצה במעלה המדרגות של מגדל עזריאלי. "רק 54 קומות", אמר לי השכן, "לא יותר מ-20 דקות של מאמץ שבסופם תזכה להיות באחד מהמקומות היפים בעיר", הוא הוסיף.
ועל כך אספר בהרחבה בשבוע הבא….
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
