והפעם מוטי מפרגן לעמיתים לדרך וגם מתפייט על הליכתו של אריק שרון ז"ל

מאת:מוטי רמז

השבוע אני מצדיע. אני מנצל את הבמה שניתנה לי כדי לפרגן בכל הכח, ויש למי, בלי עין הרע. במהלך הסופ"ש זורמות לפייסבוקי תמונות חמות וסיפורים מחממי לב ממרתון טבריה. בין אם מדובר בחברים שההיכרות שלי איתם אישית וטובה ובין אם מדובר בחברים ל"לייק" המוכרים לי רק בתמונות, ההתרגשות רבה.

הרגע הזה, בו אין ספור שעות של אימונים מפרכים מתמקדים בחיוך של סיפוק וגאווה על קו הסיום שווה הכל. אני קורא בשקיקה את התגובות של החברים לאימונים, את הוקרת התודה למאמנים, את הרוח החיובית הנושבת בין ובתוך השורות. כיף.

את החיבוק האישי אני מעניק לאחי ורעי אריה פרידמן. בהכנות לקראת מרתון ברלין למדתי להכיר אדם יקר, בעל אישיות נדירה ונחישות יוצאת דופן. מאחר והייתי "חדש בשכונה" ראיתי בו מודל לחיקוי. הערכתי את ההתמודדות עם הקושי בד בבד עם ההנאה האמיתית, הטהורה, בכל הקשור לעיסוק בפעילות הגופנית. את מרתון ברלין סיים אריה, בן לניצול שואה, עם דגל ישראל מתנופף בידיו והחלטה נחושה בלבו – לרוץ עוד מרתון על האדמה הכל כך מוכרת לחקלאי החרוץ, מלח הארץ. 

אריה הרים את הנטל, ביטל לחלוטין את התפיסה הרווחת בציבור לפיה אדם בעשור השביעי לחייו הוא ישיש המחכה לפנסיה בשלווה. ביום שישי הוא רץ בין נופי המולדת את מה שהוא מכנה, "המרתון הציוני הראשון שלי" וסיים בזמן טוב בכ-15 דקות מהזמן שרץ בברלין. אני מצדיע לך אריה, מאחל לעצמי ולכולם ולו מעט האופי והיופי הבוקע ממך. תותח.

הכפיל שלי
בכפוף לרוח הפרגון השורה עלי, הנה עוד סיפור אנושי והפעם הגיבור הוא אלמוני. ראיתי אותו לראשונה לפני כחמישה חודשים. רצתי את ריצת ה"שבת בבוקר יום יפה" שלי ובמהלך הק"מ ה-9, הוא הופיע מולי. הכפיל. הכרס, הקרחת, הזקנקן, ההתנשפויות. הכל היה שם. מאחר ואני רצתי בירידה והוא הגיח מולי, ומאחר ושיננתי היטב את המערכון של הגשש החיוור לגבי מי אומר שלום (זה שעולה או זה שיורד), הפטרתי לכיוונו "כל הכבוד". הוא זיכה אותי בחיוך, שמאוד הערכתי, כי כשהייתי במצבו, ועוד בעליה, קשה היה לי לחייך…

חמישה חודשים לא ראיתי אותו. אולי מסלולי הריצה שלנו לא הצטלבו? אולי הפסיק לרוץ? הבוקר קיבלתי תשובה מוחצת לתהיות שלי. שוב הייתי בירידה ושוב הוא התקדם לעברי. הוא לא גידל שיער, הפנים עדיין עטורות זקנקן, אבל הכרס? היתה כרס? האיש הוריד להערכתי (ומדובר ב-10 שניות שיכולתי לבחון אותו) כ-20 ק"ג. לא הייתי זקוק לגששים כדי לקרוא בקול ומכל הלב "כל הכבוד". הוא חייך, והפעם הוסיף מילה נוספת "בזכותך". לא פלא שאת הקילומטרים האחרונים רצתי מהר יותר מהצפוי. אני מצדיע לך כפיל יקר. מקווה שמסלולי הריצה שלנו יצטלבו שוב בעתיד.

ומלים אחרונות על אריק שרון. חלקנו את אותם תאריכי לידה 0לא את השנה) ונטייה ברורה ובולטת להשמנה. אבי שרת תחתיו במלחמת יום הכיפורים ואת סיפורי הגבורה של אריק שמעתי פעמים רבות מאלו שסיפרתי לבנותיי את "מעשה בחמישה בלונים". במידה מסויימת היותו כבד משקל נתנה לי לגיטימציה למשקל היתר שלי. ככלות הכל אם אפשר להיות ראש ממשלה, שר בטחון, אב וסב גאה והכל עם כרס אדירה ההולכת לפניך… אז אולי זה לא כל כך נורא? בשנים האחרונות עקבתי בעצב ותקווה אחרי המצביא והמנהיג שהיה שרוי בעולם משלו. אני מצידי הגעתי לתובנות חדשות, שיניתי מהבסיס את התנהלותי, הפסקתי לחפש לגיטימציה למצבי. היום אני נפרד בהצדעה מגיבור ישראל. מעתה בימי ההולדת הבאים שלנו, אדליק נר לזכרך.

מוטי רמז  רץ בקצב שלו