זה מרוץ הבית שלי, ואנחנו גומאים את 2 הקילומטרים ממעוננו הצנוע לקו הזינוק בצעדים זריזים. בחולצות תואמות ומספרי חזה (הכינוי ההולם יותר הם "מספרי בטן"…) שהוצמדו מבעוד מועד, אנחנו מגיעים אל המתחם הססגוני שהוקם בספורטק הסמוך.

מכל עבר פרצופים מחייכים, האווירה נהדרת, תחושה של קרנבל ספורטיבי. אלפי ילדים מלווים בהורים תומכים ודרוכים לקראת המרוץ העממי של 2 הק"מ. יובל ואני מסתובבים בינות הדוכנים, בין הרצים. חשוב לי שהיא תספוג את הלך הרוח, את הטוב והיפה שמסביבנו. שהיא תרצה לחזור לכאן בעוד שנה, שנתיים, עשרים. שזה יהפוך להיות חלק ממנה. היא לא לבד. רצים איתה עשרות רבות מחבריה מתיכון הדרים הסמוך. דור העתיד של הישראלים היפים. בלי שום מרכאות.

"גבהתי מנחת"
רבים מזהים אותי מהתוכנית, ניגשים לתמוך או להעיר (גם זה מתקבל באהבה). אחרים מפרגנים על הטורים בשוונג ואני מרגיש שגבהתי מנחת עוד שני סמ' (בעבר הייתי משמין מנחת…). בעיקר משמחים אותי קולגות – שמנים שקיבלו השראה מהתהליך שאני ואחרים עברנו ונמצאים כעת בעצמם בתהליך של שינוי ושיקום.
 
המקצה של יובל מזנק ב-9:10 בבוקר ואני מתפנה לעשר דקות אחרונות של חימום והכנה מנטלית לפני הזינוק. המסלול מסווג כדרגת קושי קלה, אבל החום מתחיל להעיק כבר בשעת הבוקר המוקדמת. יהיה כיף. ממש לפני הזינוק נגשת אלי אישה חייכנית ומציגה את עצמה. נילי אברמסקי. אתם מבינים? היא נגשת אלי. מחמיאה על התהליך, על ההתמדה. יש לה כמה הערות בונות אבל הכיוון הכללי הוא של פרגון ותמיכה. אלופת ישראל בכל מרחק שקיים בין 2,000 מ' למרתון, נציגת ישראל באולמיפיאדה, באה לדבר איתי. 

אני מחייך כלפי חוץ וכלפי פנים עד שהלסת שלי מתחננת שארגיע. בצעדים קטנים מתקרב לקו הזינוק וקדימה ל-10 ק"מ של המגרש הביתי. לפי החישוב שלי, יובל אמורה לעבור על פניי בדרכה חזרה כשאהיה במהלך הק"מ השני-שלישי ואכן לא טעיתי. היא חולפת במהירות ראויה להערכה עם קבוצה מחבריה ואני רואה שטוב לה. אמרתי שיהיה כיף.

בינתיים החום מתחיל לעבוד נגדי והשעון מודיע שהתחלתי מהר מדי. ההתלהבות היתה בעוכרי ותכנון הריצה שלי נפגע. בקילומטר הרביעי חולפים מולי בדרכם חזרה שני סילונים: אינדלו טקאלה וגירמה אמרה. איזו ריצה מרהיבה! אם הייתי יכול הייתי מוחא כפיים, אבל אני צריך את האנרגיה הזו להמשך…אחריהם שועטים רצי על נוספים ואני מפנטז על נקודת הסיבוב והמים שיחכו לי שם.

בדרכי חזרה אני לא מפסיק לחייך: אל הנהגים העצבניים התקועים למעננו בפקק, לשוטרים המייחלים שאנחנו, האחרונים, נרוץ קצת יותר מהר, לרצים שעוברים אותי בדרך לקו הסיום. ואז היא מגיעה – העלייה של הקילומטר האחרון. יש לי רומן ארוך עם העלייה הזו. אפילו שיר כתבתי עליה. אבל היום היא באה לי בטוב. בצעדים מדודים אני מתקדם ומפנים מדוע לכביש קוראים דרך רמתיים. מדמיין איך נראה המקום לפני שראשוני העיר כבשו בה כבישים. יופי של גבעה.

עוד מאה מטרים לסיום, כבר ברור לי ששיפרתי בכארבע דקות את תוצאת השנה שלי במרחק זה. יובלי והחברים כבר שם כדי לעודד ולתמוך וכמותם עוד עשרות רצים שנותנים תחושת חברות גם למאותגרי הריצה שבנינו. אחרי חצי בקבוק מים וסדרת מתיחות מושקעת, אנחנו שמים פעמינו חזרה לבית, למקלחת, לארוחה טובה. "אתם יודעים" אני אומר ליובל ולסודרי חברה הטוב "היה כיף". החיוך שלהם אומר הכל. עשינו את זה. להתראות בשנה הבאה.

מוטי רמז  רץ בקצב שלו