"אני משחק עם עצמי כדורסל בכל ערב, בין העמודים שבחצר, ואת התרגילים שאני עושה לעצמי לא הייתי עושה לאף אחד אחר" (יהונתן גפן)

אני רץ לבדי. לפעמים בבוקר, לפעמים בערב. מצד אחד אני בתפקיד החניך המשווע להכוונה מקצועית מהולה באהבה קשוחה, מצד שני אני דמוי מאמן השוקד על תוכנית אימונים ומנסה להביא את עצמי למטרות שהצבתי לעצמנו. לעתים אני חושב שזה המצב האידאלי, כי מי מכיר אותי טוב ממני? פעמים אחרות ברור לי שאין תחליף לידע המקצועי ולמיומנות של מאמן חדור מטרה.

מוטי רמז-עונת המלפפונים

לפעמים נראה כי הלבד הספונטני מתאים יותר לאורח החיים המודרני. רוץ מתי שנוח ואפשרי, הגמישות היא הבסיס להתמדה. אבל דווקא אז נראה לי שסדר יום מוכתב הנקבע מלמעלה הוא האידאלי. הרי השגרה היא שגרה, אז מדוע לא לשבץ בה מסגרות חדות וברורות המוקדשות להפיכתי לרץ קניאתי מן המניין? בדרך כלל טוב לי לבד. עם המחשבות, המוסיקה והמסלולים שהם כולם שלי. אבל כשאני רואה קבוצות מגובשות, עם התלבושת, קבוצות הוואטסאפ והתמיכה החברתית אני חושב שאולי לא טוב היות האדם לבדו.

ההתלהבות שם מדבקת ולמרות שריצה היא בסופו של דבר ענף ספורט אישי לחלוטין, עושה רושם כי השלם שם גדול מסך חלקיו ושהישגי חברי הקבוצה נישאים על גלי הפרגון והחברות שנוצרה יש מאין. כשאני עם עצמי, הוויתור הוא אפשרות. לא אפשרות מקובלת או פופולרית, אבל עם יד על הלב, אם קשה מדי לקום בבוקר, תמיד יש ערב, ואם תכננתי ריצת ערב ויום העבודה היה מתיש במיוחד, תמיד שמורה לי האופציה לקרוס אל הסדינים ולקום רענן יחד עם הזריחה ולחוש אל הכבישים.

עוד לא החלטתי
עם מאמן, האימונים מעניינים ומורכבים יותר. אימוני עליות, אינטרוולים וכוח הם חלק אינטגרלי מהתפריט הספורטיבי. ואני, שלימודי פעילות גופנית לא היו בעברי השמן עניין שהקדשתי לו תשומת לב מיוחדת, לא יכול להתחרות באמת במיטב תוצרת האקדמיה של וינגייט או סמינר הקיבוצים. אותם צעירים קסומים שאחרי הצבא התלבטו איזה מקצוע יכול יותר למצות את כישוריהם: מאמני כושר גופני או מלכי ומלכות סאדו?
מי שבסופו של דבר בחר בכושר, מצליח עדיין למצוא רגעי אושר בעינויים מתוצרת החמר רוז' או דעש, אשר נקראים בשפת הסתרים שלהם: "מתיחות", "פילאטיס", "אימון מחזורי" ועוד צירופי מילים שמשמעותם היחידה היא: "אני אקרע לך את הצורה, אחייך תוך כדי, ואתה תסבול ותודה לי". ובשקט בשקט ביני לבין עצמי, סף הסבל מוגבל למדי, ועם יד על הלב, הסדיסטים החייכניים מפיקים הרבה יותר מגופי "החטוב" מאשר אני מעצמי עם האקסלים ותוכניות האימונים שהורדתי מאתרי אינטרנט זמינים.

אבל, מה אני בסך הכל מחפש? אורח חיים בריא? המשכיות? הצבת אתגרים ועמידה בהם? הנאה? האם למען המטרות הללו אני באמת צריך מתווך? האם אני לא יכול להמריא לפסגות חדשות בלי רוח גבית אלא רק עם רוח האדם הנושבת בכנפיי? לא צריך כדור, מחבט, בריכה, מנוי, אופניים, משוטים, רשת או כל אביזר מסייע אחר. נעליים טובות, בגדי ספורט ואתה שם בכל הכוח. וזה כל כך נכון, כל כך טבעי , כל כך פשוט. אז למה לסבך?
עוד לא החלטתי. החוויות שצברתי משני צידי המתרס חיוביות למדי. אני יודע, מדובר ב "צרות טובות", שהרי על עצם הפעילות אני לא מתכוון לוותר, אבל השאלה מה כדאי ולאן מועדות פני ב-72 השנים הבאות (עד 120 לפני מע"מ) נשארה פתוחה.