והפעם מוטי "הסתפק במועט" ורץ על חצי מרתון. איך היה לו? אם תשאלו אותו הוא ישיב לכם שהיתה זו חגיגה תל אביבית אמיתית

מאת:מוטי רמז

"כשתאלם תרועת הפסטיבלים ילבלבו שירי אהבתי אני יכול לשמוח איך שבא לי וזהו זה החג האמיתי" (נעמי שמר). איזה כיף! חג המרתון התל אביבי הבטיח רבות וקיים. מספיק היה לראות במתחם את פרצופי המשתתפים בקו הסיום שנחלקו בין חיוכי אושר וסיפוק לבין דמעות של שמחה, כדי להבין שכל אחת ואחד אתנו ניצח את הניצחון הקטן אבל הכל כך גדול.

עוד כתבות בנושא
> לכל הטורים של מוטי רמז בעל הטור "רמז דק"

יום שישי שעת בוקר מוקדמת ואולי לילה מאוחרת. אני ניצב מול המראה במראה מדוגם מכף רגל ועד ראש. מריץ שוב ושוב את רשימת הפריטים ההכרחיים: נעליים, גרביים, ג'לים, חגורה, שעון, חולצת מרוץ, מספר עם שבב, נייד למוסיקה, אוזניות, קרם הגנה, כובע. מקווה שלא שכחתי, שלא טעיתי. יורד ל-21 שכיבות סמיכה סימליות. לפני האחרונה עוצר ומחייך. התגעגעתי למרחק הזה. יש לי איתו סיפור לא גמור מתקופת ההכנות למרתון. אני צריך לרדת משלוש שעות.

כפיר אחייני מגיע. גבר שבגברים. ירש מאחותי את הגנים הלא נכונים, אלו של ההשמנה הבלתי מבוקרת. אבל האיש הצעיר הזה לא הרים ידיים, הוא הרים רגליים. ירד במשקל, סיים בהצלחה קורס קצינים והיום, הוא ירוץ לצד הדוד שלו את חצי המרתון הראשון בחייו. חונים ליד אצטדיון רמת גן ומצטרפים לשיירה ארוכה של קולגות בדרך לקו הזינוק. רצי המרתון כבר יצאו לדרך ואנחנו הבאים בתור. ההתרגשות הולכת ומתעצמת.

המון מילות עידוד, תמיכה והוקרה אלי – וממני. מתיחות אחרונות ויוצאים לדרך. לא רצתי את המרחק הזה מאז מרתון ברלין. 17 חודשים חלפו מאז וחיי הריצה שלי מצאו להם מקום של נחת במרחקים של 10-15 ק"מ. אבל התחושה שלי על קו הזינוק היא שאני "חוזר הביתה". יוצאים אל שדרות רוקח לכיוון מערב, מזג אויר נפלא והרגליים טריות וחזקות. עם הפניה לרחוב הירקון אני מבין שהתחלתי מהר מדי ולוקח את העלייה ההדרגתית לכיוון כיכר אתרים בנחת.

בקילומטר השישי אני בזמן טוב, בריזה נעימה מהים מלטפת את פני והג'ל הראשון עושה דרכו לפי. פונים לכיוון אלנבי ועליה נכבדת לפנינו. מצד ימין כמות מרשימה של תושבים שבאים לתמוך ולעודד. מצד שמאל רצי המקצה הראשון של חצי המרתון שועטים בדרך חזרה. אני זוכה לתמיכה מסיבית ועל כנפיה מנצח את העלייה ומגיע לרוטשילד המוצל והמפנק. אמנם מעט מוזר לראות את האנשים בבתי הקפה ובשדרה מקיימים שגרת יום שישי רגילה אבל אין לי זמן להתעכב על זה. הסיבוב ליד הבימה מחזיר אותי לאזור הכל כך מוכר לי משגרת היומיום שלי. 200 מ' מהמשרד שלי…

חוזרים לאלנבי ומספר רצי מרתון עוקפים אותי במהירות מרשימה. קריאות עידוד הדדיות והג'ל השני נשלף. הקצב יורד, החום מתחיל לדבר והעלייה בירקון מאטה אותי מאוד. אני פוגש את נילי אברמסקי והיא רצה איתי מאות מטרים סימליים. לדעתי היא רצה 50 ק"מ. בפניה לדיזינגוף אני מבין שמשהו לא בסדר. כאבים בשוק השמאלית , תחושה שבכל רגע היא עומדת להתפס. מתלבט האם לעצור ולמתוח או להאט להליכה. בוחר באפשרות השנייה.

אין לי הרבה זמן להתפנק. צל גדול מאחורי, יד עצומה מונחת על כתפי. אורן רובינשטיין, 204 ס"מ של נשמה טובה. הוא נמצא בק"מ ה-35 של המרתון ודרכנו הצטלבו. אנחנו רצים והולכים לסרוגין, ג'ל שלישי נשלף והנה שדרות בן גוריון לפנינו. אני כבר מבין שלוחות הזמנים שלי בעיתיים ומוצא עוד כוחות פנימיים להתגבר על הכאב. אנחנו נפרדים ליד ככר רבין ואני "שועט" לתוך אבן גבירול.

שירי בן עמי המאמנת הפנומנאלית חולפת לצידי על אופניה ומדרבנת אותי למאמץ אחרון. בפעם שעברה שרצתי כאן במרוץ הלילה של נייקי, היה מזג אוויר נוח יותר. בפניה חזרה לרוקח אני מבין שמבחינת זמנים אני על הקשקש. מרים את העיניים ו…רואה לפני אלפי רצי 5 ק"מ שועטים על גשר רוקח ומסתובבים ישר אלי. החוויה מקבלת תפנית חדה. לא עוד כביש שליו וריצה מבוקרת.

אני צריך לסלול את דרכי בתוך ים של חברה צוהלים וחייכנים העוקפים אותי מכל עבר. אני מאט ומביט על השעון. הוא מראה 21.2 ק"מ ואני כ 400 מ' לפני קו הסיום! לנגד עיני המשתאות הספרות מתחלפות ל-3.00 וכעבור דקותיים נוספות אני חוצה את קו הסיום. רצתי 21.6 ק"מ ונהניתי בכל רגע. כפיר, שסיים בדיוק חצי שעה לפני, מחכה לי עם בקבוק מים והרבה אהבה.

אני מתקדם לעבר בחור חייכן המניח את המדליה על צווארי. הרווחתי אותה בכבוד. הרבה חיבוקים, צילומים ומחמאות הדדיות עם רצים ורצות ששאבו השראה מהסיפור שלי. נחת אמיתית. בדרך חזרה לרכב חולקים בקבוק מים עם זוג מקסים שגם להם זה חצי המרתון הראשון.

חזרתי הביתה. מקום 312 בקטגוריה שלי (נשמע טוב, לא?), שתי יבלות בגודל של אגמון החולה והמון מוטיבציה לקראת העתיד.

מארגני האירוע זכאים לפרגון המירבי. הזכות שקמה לנו להגיע
כמו דוגמני ריצה בשעת בוקר מוקדמת ולעשות את מה שאנחנו אוהבים, תלויה בכל
כך הרבה אנשים יקרים, שכירים ומתנדבים כאחד, שנתנו את הזמן ואת הנשמה כדי
שכל מה שצריך יתקתק ברמה הגבוהה ביותר. חיבוק גדול והצדעה לפועלים שבנו את
המתחם ופרסו מחסומים, למחלקי המים החייכניים, לכוחות הביטחון, ההצלה
והרפואה שהיו שם שעות ארוכות לכל מקרה שלא יהיה, לאנשי הניקיון שעבדו שעות
נוספות (רבות…), לצלמי שוונתג שעמדו בכבוד בעומס וניפקו אלבומים מרשימים,
לאנשי הדוכנים במתחם משמירת חפצים ועד מעדני חלב, לאנשי השעון, מודדי
המסלול, אנשי השירותים הכימיים (הגיבורים האמיתיים…), אנשי הרמקולים
שעודדו והכווינו, נותני החסויות, אנשי העירייה, התושבים שהגיעו לעודד
ולזרוק מילה טובה במקום הנכון, האחראים על המוסיקה, הלהקה המקסימה בשד' בן
גוריון (הייתי עוצר להקשיב יותר אבל מיהרתי לקו הסיום…), המאמנים הנרגשים
שפיטרלו לאורך המסלול וליוו את המתאמנים שלהם ברגעי האמת, בני המשפחה
והחברים שהגיעו כדי לתת כתף תומכת ועוד רבים וטובים אחרים שאולי שכחתי.
והתוצאה היתה מענגת. כבר יותר מ-24 שעות אני מריץ לייקים על אלבומי תמונות,
על חוויות, על הגשמת חלומות. לזה יקרא "עונג שבת".