רגע לפני צ'אלנג' ישראמן – להתרפק על העבר או לשכוח ממנו? 

ליאור זך מאור בטור אחרון לפני חזרתו למסלול המלא באילת אחרי עשור: על המאבק בין הגוף לראש, כשהאחד כבר לא בשיאו והשני תמיד רוצה עוד; הרגשות שמתחילים להציף והידיעה: "יהיה כיף, יהיה קשה, יהיה מעניין"
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
ליאור זך מאור רוכב על מסלול הצ'אלנג' ישראמן | צילום: טלי שינברג ZONE3

לכל הטורים של ליאור זך מאור לחצו כאן

שני סוגים של ספורטאי סבולת
בראייה שלי יש שני סוגים של ספורטאי סבולת חובבים – כאלה שהתחילו להתאמן ולהתחרות לפני גיל מסוים, נניח ארבעים, וכאלה שהתחילו מאוחר יותר כשהגוף האנושי כבר נמצא מעבר לשיא. ספורטאים שהתחילו בגיל מבוגר יחסית יכולים להמשיך להשתפר גם בגיל חמישים וצפונה. גרף העומק והניסיון נמצא בעליה תלולה יותר מגרף הביולוגיה של הגיל שנמצא בירידה מתונה. לעומת זאת, מי שהתחיל מוקדם, יותר קרוב לוודאי שהגיע לשיא שלו כשהגוף היה עדיין בשיאו, ומשם מתחילה ירידה כלשהי. היכולת האבסולוטית יכולה להיות עדיין טובה מאוד, אבל כבר אולי לא טובה כמו פעם.

לטורים קודמים לקראת צ'אלנג' ישראמן:
מה התוכנית שלך לתחרות? || ליאור זך מאור משתף בהכנות לצ'אלנג' ישראמן
נפלאות הן דרכי הגוף || ליאור זך מאור בטור אישי על DNF שעורר מחשבות
בין אימון ים טראומתי למרוץ אייל: ליאור זך מאור במסע לצ'אלנג' ישראמן

אני מחשיב את עצמי לכזה השייך לקבוצה השנייה. התחלתי לעסוק בספורט סבולת לפני כעשרים וחמש שנים, ועשיתי כמה דברים שכנראה כבר לא אוכל לעשות. גם הפציעות/נפילות כמובן שלא הוסיפו. זה מבאס אותי אבל, זאת האמת וזאת המציאות 2025.

כל האפשרויות פתוחות
אבל הראש לא השתנה. מצד אחד הוא מבין את מצבי הנוכחי ולא מצפה ממני להתחרות על הניצחון בצ'אלנג' ישראמן כמו פעם, ואפילו לא לזנק בעלית. מצד שני באופי שלי עמוק בפנים נשארתי אותו ספורטאי הישגי-תחרותי, וכמובן שכמו כולם גם לי יש אגו ואני רוצה לעשות ביצוע שלפחות יזכיר טיפה את העבר.

אין לי מושג מה יקרה בתחרות. בדרך כלל אני עומד על קו הזינוק במידה גבוהה יחסית של וודאות. יודע פחות או יותר איך אני ומה הגוף שלי מסוגל לתת. אבל חלפו שלוש שנים וחצי מאז תחרות איש הברזל האחרונה שלי בפרנקפורט 2021, והפציעה הקשה שעברתי לפני כשנתיים פגעה קשות בביצועים שלי כספורטאי.

משרע התרחישים גדול יותר מאי פעם וזה יכול ללכת לכמה כיוונים שונים מאוד זה מזה. כמו שקרה לי גם באימונים במהלך תקופת ההכנה. היו אימוני "אסל" ואימוני "בסל" וזה לא תמיד היה צפוי או קשור לעומס או משהו אחר שניתן לזהות. הכושר הוא לא העניין, הכושר די טוב, אלא רק איך הגוף שלי יגיב מבחינת הגב-אגן-צד ימין. בתרחיש הכי אופטימי מבחינתי הכל יזרום מעולה ובמהלך התחרות אשכח לגמרי מכל העניין. בתרחיש הכי פסימי הגוף יתקשה לעמוד בעומס המצטבר של הרכיבה בהרים והריצה בירידה התלולה, ומשם זה הולך למקום פחות טוב. באמצע יש כמובן אין ספור אפשרויות.

ליאור זך מאור באילת | צילום: טלי שינברג ZONE3

כמו שאני תמיד אומר – אני אקבל בהכנעה ובאהבה את כל מה שיקרה. קטונתי מלכעוס על הגוף שלי אחרי כל השנים שבהן הוא נתן לי כל כך הרבה למרות ההתעללויות שהעברתי אותו. אני גם לוקח בחשבון אפשרות שזה הישראמן המלא האחרון שלי. קשה לדעת.

הצפת רגשות
אני מתרגש. להתרגש זה לא דבר רע. להפך אפילו. העניין הוא לאן אתה לוקח את אותה התרגשות. חושש? ברור, כמו כולם, לא? תמיד יש חשש מסוים כשאתה לפני תחרות ארוכה וקשה כל כך. מת להיות כבר על קו הזינוק ולהתחיל. חגיגה. ברור לי שעוד יגיע הרגע שקצת אצטער שנרשמתי, ובמקום קפה של בוקר בארומה ופרשנות על קו החוף אני נכנס למים הקרים חצי בחושך לעשות חימום.

אני מרגיש גם סוג של גאווה מסויימת. קצת עצובה האמת. גאווה על זה שהצלחתי להשתקם לפחות במידה מסויימת מהפציעה ולהגיע למצב שלעשות ישראמן מלא זאת בכלל אופציה. זה עצוב כי אף פעם לא חשבתי שבכלל תהיה שאלה כזאת. אבל כנראה שלא לעולם חוסן.

ליאור זך מאור רוכב על מסלול הצ'אלנג' ישראמן | צילום: טלי שינברג ZONE3

מחנה האימונים
מחנה האימונים עבר בהצלחה. ארבעה ימים של שחייה, רכיבה וריצה על מסלול התחרות. אבל סיימתי אותו חולה. שוב חולה. התבאסתי, אבל לא מאוד הופתעתי האמת. הרבה אנשים חולים וכשמערכת החיסון כל כך פגיעה ורגישה בגלל העומס, לא קשה לתפוס משהו ממישהו. קיבלתי את המחלה בהכנעה מסוימת ונחתי כמה ימים בבית בלי להתאמן בכלל. לאט לאט התחושה השתפרה וחזרתי לעניינים.

טייפר
הטייפר זאת תמיד תקופה מורכבת עבורי, בעיקר מנטלית. קודם כל כי אני אוהב להתאמן, אוהב להתאמץ ולעבוד קשה, אז קשה לי לא לעשות את זה. או לעשות פחות. המוטיבציה הפנימית היא כמעט תמיד תכונה מבורכת אבל בטייפר צריך לפעמים קצת לרסן אותה. לשלוט ברצון ובדחף שלך לעשות יותר. וכמובן שמתחילות גם המחשבות הבלתי נמנעות כמעט – עשיתי פחות מדי? עשיתי יותר מדי? וכדומה. עם השנים למדתי שאין באמת מה לנסות להילחם בזה. כמו בתחרות עצמה, גם בטייפר יש שטף עקבי של מחשבות כאלו ואחרות, תן להן לבוא ותן להן ללכת. רגוע.

זהו, שבוע תחרות. ביום שישי הקרוב הכל יתכנס לרגע אחד, או יותר מדויק, ליום אחד ארוך. עשר שנים שלא עמדתי על קו הזינוק של הישראמן למרות שנכחתי בתחרות תמיד. יהיה כיף, יהיה קשה, יהיה מעניין.




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"אין יום שאני לא מודה על הזכות להמשיך לעשות את הספורט הזה, בגיל שלי וברמה הזאת. מוקיר את ההזדמנות, לעמוד על קו הזינוק, מול הטובים ביותר בארץ". הטריאתלט דן אלתרמן אחרי הניצחון בצ'אלנג' ישראמן




מזג אוויר ותחזית ים