אל קפיטן – First Error & Second Terror
"בלתי אפשרי בעליל". זו המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשהתבוננתי בו. גם במחשבה שנייה ושלישית חשבתי: "לא ייתכן, לא מעשי, פשוט בלתי אפשרי". ובכל זאת, מקריאה ומלימוד של ההיסטוריה ידעתי שזה אפשרי, ולא רק שאפשרי אלא גם שנעשה, ולא פעם אלא פעמים רבות. מין סתירה פנימית, כזו שמתעוררת כשרואים קסם, יודעים שאינו אמתי ובכל זאת רואים אותו מתממש מול העיניים. מין הוקוס פוקוס שהעיניים רואות בו את הקוסם מנסר את גוף הנערה לשניים, והמוח מרגיע ואומר שזו אחיזת עיניים ושהנערה תישאר בריאה ושלמה ובעוד כמה דקות תעזור לקוסם להפריח את היונה של הקסם הבא.
בעודי עומד, נטוע במקומי בפליאה, מוקסם מהיופי, נזכרתי איך לפני שנים רבות, כצעיר בטיול שאחרי הצבא, עמדתי בדיוק באותו מקום, אחוז באותה פליאה, מהופנט, נמשך לקסם ולהרפתקה. נהג האוטובוס שנסעתי בו אותת, האט ועצר ליד שורת המכוניות הארוכה שחנו בצד הכביש החוצה את עמק יוסמיטי (Yosemite Valley), אחד הפארקים היפים והמתוירים ביותר בארצות הברית.
צילום: שחר קדמיאל
ירדתי מהאוטובוס והצטרפתי לעשרות האנשים שעמדו והתבוננו בקיר גרניט עצום ממדים. מדי פעם בפעם הצביעו ואמרו כמה משפטים נרגשים. הסתכלתי ולא ראיתי כלום מלבד קיר שהתנשא לגובה עצום, פי שישה מגובהם של מגדלי עזריאלי. הרמת המבט לפסגתו איימה לשבור את צווארי, אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה מקור ההתרגשות שאחזה בצופים האחרים. התקרבתי לקבוצת תיירים מצוידים במשקפות ומלווה במדריך. סימני הבלבול ניכרו כנראה בפניי, שכן המדריך הציע לי באדיבות את המשקפת ואף כיוון אותי לנקודה מסוימת. התבוננתי בתשומת לב, ופרץ אדרנלין שטף אותי כשראיתי מבעד לעדשה מטפס צוקים – נקודה זעירה על הקיר האימתני. לא היה אפשר לראות אותו כפי שאי אפשר לראות ממרומי היציע במגרש הכדורגל נמלה שזוחלת על הדשא. אבל הוא היה שם, ולא לבד. נמוך יותר ראיתי דמות נוספת, נעה באטיות רבה במעלה הקיר. במשך דקות אחדות לא יכולתי להתיק מהם את מבטי, מנסה ליישב בראשי את הסתירה הפנימית בין הבלתי אפשרי לבין מה שרואות עיניי. שנים רבות אחר כך אעמוד באותה נקודה, כפות ידיי חבולות, פיסות עור ובשר קרועות מהן, נפוחות ממאמץ וזבות דם, ואתבונן באותו קיר אנכי שרק עכשיו ירדתי ממנו בתום ארבעה ימי טיפוס מפרך, ועדיין לא אאמין.
הראשון שהעדיף להאמין ולנסות בנחישות אין=סופית היה וורן הרדינג, מטפס צוקים אמריקני הנושא את שמו של הנשיא האמריקני העשרים ותשעה. הרדינג, מהמטפסים המובילים בארצות הברית בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה הראשון שטיפס על צוקים רבים ביוסמיטי, אבל עד שנת 1958 הצוק, בה"א הידיעה, נותר בבדידותו. הרדינג, שנודע באופיו הקשוח ובאישיותו הפרועה, אסף סביבו קבוצת מטפסים, ובמאמץ קבוצתי לא רצוף שנמשך כמה חודשים הם תקעו יתדות, מתחו חבלים, העלו ציוד, עלו וירדו מהקיר. בנובמבר 1958, בתום 47 ימי טיפוס, הגיע הרדינג, מותש אבל מנצח, לפסגה והיה לגיבור הבלתי מעורער של התקשורת ושל עולם הטיפוס. מאז אין קירות הנחשבים "בלתי אפשריים", אין אתגר שלא נבחן, והטיפוס על "אל קפיטן" היה למסלול טיפוס הסלע הנחשב ביותר בעולם.
צילום: יאן וגנר
הגענו ליוסמיטי בסוף הקיץ, אחרי כמה חודשי הכנה יסודי שכללו אימוני כושר וכוח יום=יומיים ומחנות אימון בירדן, באיטליה ובצרפת. צוקי הדולומיטים, הרי האלפים היפים וצוקי האבן האדומה של ואדי רם בירדן ריצפו את הדרך הארוכה שהובילה אותנו ליוסמיטי בארצות הברית, קודש הקודשים של מטפסי הסלע בעולם, המקום שהחלה בו ההיסטוריה של הטיפוס על קירות גדולים (Big Wall), כלומר כאלה שנדרש יותר מיום שלם כדי לטפס לראשם.
אתר קמפ 4 (Camp 4) הוא המקום שמתקבצים בו מטפסים מכל העולם. יש ביניהם צעירים שכל חייהם סבים סביב טיפוס ואחרים, צעירים גם הם, שהטיפוס הוא חלק חשוב מחייהם, אבל הם מנהלים אורח חיים נורמטיבי: לימודים, עבודה משפחה. מעטים מבין המטפסים במאהל הגדול עברו את שנות הארבעים שלהם. עלייה במשקל, אבדן כוח בפלג הגוף העליון, ירידה בכישורי שיווי המשקל וביכולת הריכוז הם חלק מן ההסבר לעובדה שטיפוס צוקים הוא בעיקרו ספורט לצעירים. יהיו כאלה שיגידו גם ששיקול דעת, מתינות והימנעות מלקיחת סיכונים הם סיבות לכך שקשה למצוא מטפסים מבוגרים.
מחלקת "חיפוש והצלה" של רשות שמורות הטבע ביוסמיטי מפרסמת את הנתונים הרלוונטיים במאמר שכותרתו "להישאר בחיים". בכל שנה מדווחים ביוסמיטי על מאה תאונות טיפוס. רובן המכריע קלות ומסתכמות בנקע או שבר בקרסול. אחדות מסתיימות בתוצאות טרגיות. מה שבטוח הוא שאם היה אפשר לצלם מן החלל את ריכוזי האדרנלין על כדור הארץ, עמק פארק יוסמיטי היה נצבע בתצלום באדום זוהר.
הסיכון, שהוא חלק מהטיפוס, עושה אותו לפעילות מתישה, גופנית ונפשית כאחד. השילוב בין המאמץ הגופני הגדול ובין הבנת המחיר הגבוה שמשלמים על כל טעות גורם לכך שכל המשאבים, פיזיים ומנטליים, מנוקזים לפעולת הטיפוס. הריכוז והמאמץ הנמשכים שעות ארוכות מתישים, ובסוף היום, כאשר מגיעים לקמפ 4, אפשר להירגע ולהתפרק מהמתח. כמויות אלכוהול עצומות זורמות שם לגרונות הצעירים. הנורווגים, שכנינו למאהל, הציתו כטוב לבם ביין מדורה ענקית. הפקחים שהגיעו כדי להשתלט על החגיגה הפרועה, סירבו תחילה להתרגש, אבל כאשר הנורווגים המבושמים הטיחו בהם: "אתם נראים כאילו יצאתם מסרט מצויר", הם נאסרו ואחר כך גורשו מחוץ לגבולות ארצות הברית.
עשרות ארונות מתכת עם בריחים מתוחכמים פזורים במאהל. זאת הדרך לשמור את המזון מחוץ להישג כפותיהם של הדובים החומים שחיים באזור. עשרות שלטים מזכירים את קיומם של הדובים. תחילה מופיעים תמרורים המכתיבים נסיעה אטית כדי למנוע פגיעה בדובים; אחר כך רואים שלטים שאוסרים להשאיר אוכל במכוניות מחשש שהדובים יפרצו אליהן, קטעי וידאו המדריכים כיצד להתנהג במקרה של מפגש עם דוב ועוד ועוד. אלא מה? לא רואים את הדובים. עובדה מתמיהה זו העלתה את ההשערה שמדובר בקונספירציה שמטרתה יצירת אווירת טבע פראי מלווה בניחוח סכנה – מתכון מושלם למשיכת תיירים המחפשים ריגושים קלים.
צילום: באדיבות דניאל קרן
הגענו ליוסמיטי שלושה – שחר קדמיאל, מדריך טיפוס מנוסה, שקול וחזק; מיכה יניב, מעמודי התווך של הטיפוס בישראל, אנציקלופדיה מהלכת של עולם הטיפוס, בעל ידע עצום וניסיון מרשים, ואני. באנו עם תכנית טיפוס פשוטה: שבוע ראשון כלל טיפוס במסלולים קצרים הנמשכים יום אחד; שבוע שני ובו תכננו טיפוסים ארוכים יותר, הנמשכים יומיים ושלושה ימים, ושבוע אחרון שיוקדש לטיפוס המרכזי על אל קפיטן. השבוע הראשון עבר ללא תקלות או כמעט ללא תקלות. ההתרגשות, יפי הטבע וחודשי ההכנה שקדמו להגעה התנקזו לימי הטיפוס הראשונים. סביבנו התנשאו בעמק הגדול עשרות צוקים. מסלולים ידועים ומוכרים, שכבר זכו לשמות ושתיאור המסלול אליהם מפורט בספרי טיפוס של המקום. טיפסנו במסלולי טיפוס בעלי שמות יצירתיים וקשים לתרגום כמו Braille Book, Royal Arches, Nutcracker, The Cookie Cliff.
שמות מסלולים אחרים צופנים בחובם הבטחה להרפתקאות מסוגים שונים: Bitche’s Terror, Lunatic Fringe, Hanging Teeth, Second Thoughts וגם Lurking Fear, Reason Beyond Insanity ו=Anti Ego Crack.
מסלולי הטיפוס הללו מתוארים בספרים בפירוט. התיאור כולל מפה של המסלול, אופי הטיפוס (למשל אם מטפסים על קיר בזווית שלילית או שמטפסים לאורך חריץ בסלע), את סוג הטיפוס – אם מלאכותי או חופשי, את האורך שלו ואת מידת הקושי והסכנה בטיפוס.
אורך המסלול מוגדר בפיץ' שהוא מידת אורך – קצת פחות מאורך חבל (בדרך כלל חמישים או שישים מטר). זה המרחק בין הנקודה שיש בה אבטחה בתחילת הטיפוס לבין נקודת האבטחה המסיבית שיש בה מעין תחנה שמתחברים אליה בסוף הטיפוס. יש מסלולים קצרים באורך של פיץ' אחד, מסלולים בינוניים באורך של שישה עד 12 פיצ'ים, המגיעים לגובה כמה מאות מטרים, ויש הקירות הגדולים, ה=Big Walls, ואלה מסלולים ארוכים מאוד, שאורכם מגיע ל=33 פיצ'ים.
דירוגי הקושי והסכנה מפורטים בספרי ההדרכה כדי שכל אחד יוכל לבחור את רמת הקושי והסיכון המתאימים לו, שעה שרגליו נטועות ביציבות בקרקע המציאות. אם "אבטחה טובה וסכנה נפילה נמוכה" זה המינון המתאים או "פוטנציאל נפילה מגובה שלושים מטר. סיכויי הישרדות נמוכים" כמו למשל במסלול ששמו מעביר היטב את התחושה:"Nightmare on California Street".
צילום: דניאל קרן
יום אחר יום טיפסנו במזג אוויר אידאלי מעל העמק. הנופים היפים נפרסו תחתינו, ובילינו את רוב שעות היום בין שמים וארץ. סלע הגרניט הקשה השרה עלינו תחושת ביטחון רב, לעומת סלעי הגיר והחול המתפורר של ואדי רם, אבל עשה שמות בכפות הידיים שלנו. העור התקלף, הסלעים חרצו בבשר, עצמות הקרסוליים נכתשו בחריצי הסלע, אבל רמות האדרנלין, כשמתחתינו פעורה תהום בעומק מאות מטרים, דחפו אותנו מעלה.
הטיפוס הוא ספורט תובעני. כל התשומות והמשאבים של הגוף והנפש נדרשים כדי לעמוד במשימה. כל אחד מאתנו נדרש לריכוז ולשיווי משקל עדין ביותר, למאמץ שרירי גדול, להתגבר על פחד ולהפגין קור רוח וסבלנות. המאמץ שהשקענו בימים הראשונים איים לקרקע אותי. כאבים עזים בגב התחתון השביתו אותי למשך 24 שעות שהתקשיתי ללכת, לזוז ובוודאי לטפס בהן. ממעמקי התרמיל שלפתי את הכדורים, המשחות, המדבקות ושאר התכשירים שאמורים לשכך את הרגשת הכאב ולרפא את מקור הכאבים. באדיקות של יוגי בודהיסטי בלעתי כדורים, מרחתי משחות הדבקתי מדבקות והתפללתי לאל מטפסי הסלע.
הכדורים והמשחות לא עזרו, אבל התפילות לאלוהי המטפסים נענו כנראה, ושוב היינו תלויים בין שמים לארץ על צוק ששמו המגדל הנטוי – Leaning Tower. הצוק ענקי, נוטה כמו מגדל פיזה, ואנחנו טיפסנו עליו דווקא מהצד הנטוי. בארבע בבוקר, בחשכה ובצינת הבוקר, האיר פנס הראש את פני הסלע וסביב עלטה מוחלטת. הקפדתי לשמור על ריכוז, ולפני כל קטע טיפוס עברתי על רשימת נקודות הכשל האפשריות: האם טבעות האבטחה במקומן? האם קשר החבל מהודק וקשור כראוי? האם רתמת הטיפוס מהודקת נכון? האם מערכת הקשרים והעגינות לקיר יציבה? ועוד. סדרה של שבע שאלות שנשאלו בכל פעם מחדש. בכל פעם הזכרתי לעצמי את חשיבות ההימנעות מתשובה בהיסח הדעת. עשרות ההרוגים בתאונות הטיפוס ביוסמיטי היוו תזכורת חד=משמעית לחשיבות תשומת הלב. אחרי עשרה פיצ'ים ו=14 שעות טיפוס צעק הגוף הצילו. הרגשתי כאדם שבמשך יממה שלמה העביר דירה מהקומה הרביעית בבניין אחד לדירה בקומה החמישית בבניין אחר בלי מעלית, בלי עזרה ובלי מנוחה. הגוף חש כמפורק, השרירים כאבו והתחושה הכללית הייתה שהוכיתי במשך שעות במקל ואחר כך נזרקתי לכלוב לקרב עם כלבי אמסטף.
נצמדנו אל הקיר. השמש שקעה, ובפיץ' הלפני אחרון הגענו לגן עדן: משטח סלע רחב שאִפשר לשלושתנו להשתרע בנוחות בשקי השינה, קשורים לקיר, ולשקוע בשנת לילה טרופה.
טיפוס ההכנה האחרון שלנו נקרא "צריח החץ האבוד" (Lost Arrow Spire) – עמוד גרניט בגובה 800 מטר. במשך שלושה ימים טיפסנו עליו באטיות, ושמות התחנות לחניית לילה ביטאו את תחושות המטפסים: "טעות ראשונה" (First Error) ואחריו "זוועה שנייה" (Second Terror).
המפגש הראשון שלי עם עמוד הגרניט התרחש שלוש שנים קודם לכן. עמדתי אז במגרש החניה שליד בית הקפה במרכז הכפר, ולבי החסיר פעימה. דמות זעירה חצתה מעליי בהליכת זיקית לאורך חבל את קו הרקיע. היא התנהלה בגובה עצום, יותר מ=800 מטרים, מעל תהום פעורה. בסוף היום השלישי לטיפוס על צריח החץ האבוד חצינו בהליכת זיקית את התהום שבין קצה הצריח ובין הרכס. זיכרון אותה דמות זעירה שראיתי שלוש שנים קודם לכן חזר אליי.
הימים שקדמו לטיפוס לפסגת האל קפיטן התמלאו בהכנות קדחתניות. ארזנו קופסאות שימורים של צ'ילי קון קרנה, פאוור בארס לשיקום האנרגייה, אבקות פרוטאינים שיבנו את השרירים המתפרקים, אבקת שתייה איזוטונית לשמירה על מאזן נוזלים ומינרלים בגוף וארבעים ליטר מים. כל המים, האוכל, שקי השינה וציוד העזרה ראשונה נדחסו לתוך קיטבג ענקי, שמכונה בעגת המטפסים "חזיר" (Pig). במשך ארבעת ימי הטיפוס ניאלֵץ למשוך אותו למעלה בעזרת חבלים וגלגלות.
בשעות אחר הצהריים התייצבנו בהתרגשות ובחששות מהלא נודע למרגלות הקיר העצום. התחלנו לטפס את ארבעה הפיצי'ם הראשונים, שבסופם חניון הלילה הראשון. המאמץ של כל שרירי הגוף היה מתיש. הטיפוס עצמו, משקל הקיטבג המתחכך על הסלע ומשקל התרמילים שנשאנו עלינו – כל אלה עשו שמות בגוף.
כשהחשיך פתחנו שלוש קופסאות שימורים של צ'ילי קון קרנה. התיישבתי קשור על משטח משופע ברוחב חצי מטר ועל אף העייפות לא הצלחתי להירדם. איך אפשר לישון על מגלשה בגובה מאתיים מטר? אור הבוקר הראשון גאל אותנו מהסיוט, ולפני היציאה לדרך זללנו כמויות גדולות של גרנולה עתירת פחמימות, שתספק לנו אנרגייה לשעות הראשונות.
כדי לטפס צריך סבלנות וצריך סובלנות. ההתקדמות של המטפס המוביל אטית, ופיץ' אחד יכול להימשך שעתיים. בשעתיים אלה חייב המאבטח, שהמטפס המוביל מחובר אליו, לשמור על ערנות מרבית. המאבטח חייב לשמור שגם אם ייפול המוביל הוא לא ייחבט וייפגע. כך, פיץ' אחר פיץ', מטר אחר מטר.
"תהיה אתי" קרא שחר וביקש את ערנותי המלאה לפני קטע טיפוס מפחיד ומסוכן שעבר בסופו של דבר בשלום. אנחת ההקלה של שחר נשמעה למרחוק.
הטיפוס מביא את המטפס לאינטימיות מלאה עם הסלע. כל זיז, כל בליטה קטנה נעשים קריטיים, מצילי חיים, מושיעים. נדרשים כאן שיווי משקל עדין וריכוז מלא. לעתים הפחד מצמית ומשתק. התחושה היא שהגעת לנקודה חסרת מוצא. תתקדם – תיפול, תישאר במקום – אחרי כמה שניות יקרסו השרירים ותיפול. לרדת אי אפשר. הפחד זוחל במעלה עמוד השדרה, האדרנלין גואה, ואז נשלף נשק יום הדין. סדרת שאיפות עמוקות ונשיפות מחזירה את השליטה על הגוף ועל המוח. המיקוד חוזר והחמצן זורם לשרירים היגעים.
עשרות מטרים מעלינו התמודד מיכה עם פיץ' המדורג כקשה במיוחד. שמענו אותו מדרבן את עצמו. "מיכה הפעיל את הקטר", התלוצצתי עם שחר בעודנו תלויים בתוך הרתמות, אדישים לתהום בעומק 500 מטר הפעורה תחתינו.
האתר שלנו בו בלילה השני נחשב למלון בדרגת חמישה כוכבים – מדף סלע רחב יחסית, שרוחבו כמטר ואורכו כשלושה מטרים, אפשר לנו להשתרע בנוחות בשקי השינה. התעלמנו לחלוטין מכאבי הגוף. מה יעזרו התלונות, הבכי או הכאבים? אין מכאן דרך חזרה. הדרך אחת ויחידה והיא מובילה מעלה. ייקח כמה שייקח, יכאב כמה שיכאב. ובכל זאת, מדי פעם בפעם נשמעה צעקת הצילו של הגוף. שריר שאיים להיקרע, פצע שנפתח ובשר שנגרס בחיכוך גס במשך שעות ארוכות והגיר דם.
הקיר טומן הפתעות בדרך. כזו היא למשל 'נדנדת המלך' (King Swing). בנקודה מסוימת לאורך הטיפוס הגענו לקטע שלא היה אפשר לטפס עליו. פני הסלע חלקים לחלוטין וחפים מכל נקודה שאפשר לתקוע בה אבטחה. כדי להמשיך ולטפס חייבים לעבור כמה עשרות מטרים מערבה. איך עוברים? כאן מגיעה הנדנדה. שחר השתלשל שלושים מטר מטה והחל להתנדנד בהדרגה מצד לצד לרוחב הקיר. טווח תנועת המטוטלת הלך וגדל, ושחר ריחף עשרות מטרים באוויר עד הזינוק האחרון. בנקודת השיא של המטוטלת הוא נאחז בסדק שבסלע; כל שריריו רעדו מאדרנלין והתרגשות.
מזג האוויר שהאיר לנו תחילה פנים החל לאיים. רוחות עזות נשבו על פני הסלע. תחילה יכולנו לשוחח בנוחות. אחר כך צעקנו, אך שאגותינו נבלעו ברוח, ולבסוף השתמשנו במכשירי הקשר שנשאנו. הרוח נדנדה אותנו, העיפה את החבלים, סיבכה את הטיפוס, וכשירד החושך החלטנו לעצור.
בלילה האחרון כבר לא היינו בררנים, וגם אילוהיינו זה לא היה עוזר. "מדף ההתאבדויות" (Suicide Ledge) כך כינה שחר את המקום שלנו בו בלילה השלישי והאחרון. שכבנו מכורבלים על מדף סלע משופע בגודל מטר על מטר. כפתנו את עצמנו בחבלים שעוּגנו ביתדות לסלע. אחזנו בקצותיו כדי לא להיכנע לכוח המשיכה שאיים לגלגל אותנו לתהום. בקרב שהתנהל בין האימה לתשישות, ניצחה האחרונה. הגוף נכנע, ויתר ושקע בשינה טרופה. ברגעי הערות ניקרה בראשי פרשת נקרת הצור של ספר שמות, ובה משה מבקש מאלוהים "הַרְאֵנִי נָא, אֶת=כְּבֹדֶךָ". משה מבקש את ההתגלות האלוהית בראש הסלע אי=שם במרחבי מדבר סיני. התבוננתי למטה. בשעות הבוקר המוקדמות ראיתי את ראשוני התיירים בעמק, הרחק מתחתיי, מכוונים את המשקפות ואת הטלסקופים לעבר הקיר. "טמבל, עליך הם מסתכלים", נזפתי בעצמי לאחר כמה שניות שתהיתי בהן ביני לבין עצמי מה מקור העניין שלהם.
בוקר היום הרביעי והאחרון שלנו בעולם האנכי האיר. עמדנו באוקיינוס של סלעי גרניט. כוח המשיכה, עקשן ומתמיד, סחב אותנו מטה. כוח הרצון, מיומן ונואש, משך אותנו מעלה. כל התחברות וכל התנתקות מהחבל דרשה את מלוא תשומת הלב. ידענו שאסור לטעות, אסור לתת להיסח הדעת מקום ואסור לתת לשגרה להקהות את החושים.
הקפדתי על סדרת הבדיקות: הקשר נכון? כן; הטבעת נעולה? כן; הטבעת השנייה נעולה? כן; הציוד במקום? כן; הנתיב ברור? כן. סדרת שאלות שבכל פעם מחדש נשאלות כמו בפעם הראשונה, ובכל פעם, כך אני מקפיד, נענות במלוא תשומת הלב. ושוב קשרנו את עצמנו בחבל, אמנם לא בטבורינו, אבל לרתמה שבאזור הטבור. התהום נפרסה תחתינו, והחבל שעוביו 9.8 מילימטר הפריד בין אסון לניצחון. ידענו שזה היום האחרון, וכבר חשנו באוויר את ריח הפסגה.
במשך ארבעת הימים הקודמים שתינו מים במשורה והגענו לסף התייבשות. בבוקר הרביעי הרשינו לעצמנו להרוות את הצימאון. ידענו שבמשך היום נגיע למעלה ושכל קילו משקל כבר מיותר. שתינו וכילינו את רזרבות המים ואת שאריות האוכל והמשכנו לטפס. החשכה החלה לרדת, אבל לא עצרנו. מיכה התקדם ראשון, נחוש ונמרץ, ואנחנו אחריו.
בחשכה מוחלטת הגענו לפסגה, לעולם אופקי, לעולם עם עצים ואבנים. עולם שבו רגע של חוסר ריכוז וחוסר זהירות עלול להסתיים בברך כואבת ובשפשוף קל. עולם שבו הרגליים נטועות בקרקע, ורק המחשבות נוסקות ומטפסות לגבהים אסורים. פרסתי שק שינה. התקנתי אבן למראשותיי, שכבתי ולא יכולתי להימנע מהמחשבה הבנלית על ההנאות הפשוטות שחיי היום=יום מזמנים לנו. התבוננתי בשמים זרועי הכוכבים בשלווה וברוגע. שעה קלה אחר כך שקעתי בשינה עמוקה, וחלומות על סולם ענק שראשו בשמים ומטפסים עולים ויורדים בו, גרמו לי לחייך מתוך שינה.
ערב ההשקה לספר יתקיים ביום שלישי 17.10.17 בשעה 20:00 במוזיאון ארץ ישראל ת"א. בערב יוקרנו סרטים מהטיפוס על אל-קפיטן, מהמסע לקוטב הצפוני, מהטיפוס לאוורסט, ממרתון הסהרה ועוד. הכניסה ללא תשלום אבל כרוכה בהרשמה מראש באיוונט: https://www.facebook.com/
דניאל קרן | מייסד מועדון רצי תל-אביב ומחבר "ספר הריצה השלם"
נו…. שיהיה.
אני אישית לא הייתי כותב ספר ועף על עצמי גם אם הייתי מטפס ביוסמיטי לבד… שלא לדבר אם למשל…הייתי עושה את זה כמו דניאל שהיה צריך שני מדריכים שיסחבו אותו כל הדרך למעלה.
אבל פרופורציות וצניעות הן מזמן לא ערכים פופולריים פה.
לדניאל יש הרבה יותר מה למכור בריצה מאשר בטיפוס