ביום שני האחרון החלטתי לשים ראש בצהריים ל-40 דקות. הייתי עייפה אחרי ימים אינטנסיביים, יום לפני כן סיימתי לעבוד מאוד מאוחר והרגשתי שכדי לצלוח את המשך היום אני חייבת לנוח רגע. שמתי את הראש, לא הצלחתי להרדם מרוב עומס וסטרס שהחיים מביאים, וכשהשעון צלצל לא הצלחתי לקום מהמיטה. ניסיתי לומר לעצמי שיש לי משימות לעשות, ובעיקר שיש לי אימון לעשות ושלא יהיה לי זמן אחר ביומיים הקרובים, אבל עדיין לא הצלחתי להתרומם. הרגשתי כאילו מישהו חיבר צינור אל העורק הראשי שבגופי ופשוט שאב את כל יחידות האנרגיה. וכך נשארתי במשך שעה וחצי באמצע היום במיטה, "שורפת" את כל הפסקת הצהריים שלי על בהייה בתקרה וגלילה בטלפון.

פעם הייתי מלקה את עצמי על דבר כזה, הייתי מאשימה את עצמי בעצלנות וחוסר כוח רצון, כיום אני יודעת שהגוף-נפש שלנו לא מתנהגים כמו שהם מתנהגים סתם ככה, שאם אין לי כח, אז אין לי כח, ושאולי קצב החיים הזה פשוט קצת גדול עלי.

ובעצם, אם נסכים להגיד את זה בקול רם, זה קשה. קשה לחיות ולמלא את כל הרובריקות של החיים וביניהן את משבצת הספורט, ואם נהיה כנים וכנות – קשה להתמיד בספורט, זה קשה! שלא יאמרו לי שזה "רק עניין של כח רצון" (צמד מילים מצמצם ומעייף כשלעצמו), שלא יגידו לי שזה רק עניין של "סדרי עדיפויות", עוד צמד מילים מעצבן, ושלא יציגו לי מצג שווא משל אפשר להתמיד בספורט באופן עצים ומשמעותי מנפח השבוע ובמקביל לעבוד משרה מלאה, לקיים חיי חברה, להיות בזוגיות ולהיות הורים וכמובן בסוף גם להיות מאושרים. (אמרה הרווקה שעדיין מתקשה לעמוד ביעדים, גם בלי זוגיות וללא ילדים).

"אם נהיה כנים וכנות – קשה להתמיד בספורט": צילום: יעל גולדשמיד

יש מחיר למי שמקיימת אורח חיים שבתוכו יש את כל הנ"ל, והמחיר הוא איבוד העצמי. כמובן אי אפשר להכליל ויש אולי יחידות סגולה שמספיק להן 5 שעות שינה בלילה, ואפס זמן לעצירה במהלך היום, אבל אני מניחה שרוב הקוראות והקוראים יזדהו איתי.

אתן יודעות מי כן מצליחה לקיים 5-3 אימונים בשבוע כשכל אימון הוא בעצימות ונפח גבוהים יחסית? (אימון אינטנסיבי של שעה), מי שיש לה פנאי, או שהיא עוסקת בספורט כמקצוע או כתחביב שתופס מהות עיקרית בחיים, או שהיא תתעדף את הספורט מעל כל דבר אחר: מעל זמן איכות זוגי, מעל שעות שינה, מעל מנוחת הגוף-נפש במהלך היום, מעל בילוי בסופ"ש, מעל ספונטניות. יש לזה מחיר והוא לא מדובר, אבל בואו נאמר כך – לא סתם מנוי לחדרי כושר הוא אחד המוצרים הנרכשים והלא משומשים בעולם.

ואתם בטח תוהים ותוהות מה אני מציעה אם כך, האם לוותר על ספורט ולבכות על מר גורלנו? אז לא, כמובן שלא, הרי אני מאמנת כושר ומשתדלת לקיים פעילות גופנית בחיי כבר במשך שנים. אני מעודדת לעשות ספורט ולקדם תנועה בחיינו, פשוט אני סבורה שכדי שאלו יוכלו לקרות במשך שנים ועם איכות רגשית מיטיבה ולא מלקה ומאשימה – צריך להסכים לעשות פחות.

הרי ארגון הבריאות העולמי טוען ש-150 דקות, זהו הזמן הרצוי לפעילות גופנית שבועית, מה היה קורה אם היינו מסכימות לעשות 20 דקות ביום? או שלושה אימונים של חצי שעה, וביתר פשוט ננסה להיות בתנועה: ללכת ברגל לאן שאפשר, לעלות מדרגות מתי שניתן, לנקות את הבית ולהחליף מצעים זו פעילות לכל דבר ועניין (אני מרגישה שלשים ציפית לשמיכה זה שווה ערך לניעור חבלים בקרוס פיט תאמינו לי), ובעצם נסכים לעשות את מה שמתאפשר לנו יחד עם כוונה לנוע בספונטניות ביום יום.

"לנקות את הבית ולהחליף מצעים זו פעילות לכל דבר ועניין" | צילום יעל גולדשמיד

מה היה קורה אם זה היה הלך הרוח הרווח בתרבות שלנו? אני משערת שמה שהיה קורה, הוא שהייתה יותר פעילות גופנית בממוצע החברתי.

כל כך הרבה אנשים נמצאים בלופ אינסופי של "הכל או כלום", נרשמים לפורמט חדש שבו יעשו כושר, מתמידים זמן מה ואז ברגע שיוצאים מהשגרה הכל מתמסמס. כל כך הרבה נשים מספרות לי על "התקופה ההיא, לפני החתונה, שהן היו בכושר שיא שלהן וכמה הן רוצות לחזור לזה", אבל יקירה, אולי היית בכושר שיא כי כל חייך היו מתועלים אל עבר ספורט ודיאטה, והשאלה האמיתית היא: איך מקיימות אורח חיים פעיל לאורך זמן ובתקופות משתנות?

פשוט מסכימים ומסכימות לעשות פחות. לא כאידיאל או כמטרה, אבל כאמצעי שיכול לקדם בחיינו תנועה. כך שאם היה יום קשה ואת גמורה מעייפות, אפשר לומר לעצמך "20 דקות הליכה עם אוזניות, ולא חובה במאמץ גבוה", אני בטוחה שהרכות הזו תביא איתה עשייה, ואז לפעמים תיפתח האנרגיה ויקרה אימון ארוך ועצים יותר מהמצופה, ולפעמים זה יהיה פשוט 20 דקות של הליכה נינוחה, אבל מה שבטוח – יהיה אימון.

"אני בטוחה שהרכות הזו תביא איתה עשייה" | צילום: יעל גולדשמיד

למעשה אני רוצה לנרמל את החוויה הזו שרבות ורבים מרגישים: זה קשה לקיים אורח חיים פעיל, אתם ואתן לא עצלניות, זה החיים שמתישים. ומניסיוני שהוא כבר רב שנים, הדרך להיות פעילה לאורך החיים, באופן רציף, ועם שיח פנימי מיטיב ולא רעיל – היא חמלה! הקשבה, רכות, והסכמה לעשות את מה שמתאפשר. מתוך המקום הזה לפעמים יהיו לי שני אימונים בשבוע ותנועה ספונטנית במהלך הימים, ולפעמים ארבעה אימונים בשבוע, אבל מה שבטוח – יהיו אימונים ותהיה תנועה וזה לא יקרה דרך שיח פנימי שלילי, הלקאה ואשמה.

נועה זילברמן | מתמחה בפסיכותרפיה גופנית, בעלת הפודקאסט מאוזנת ומאמנת כושר הוליסטית.