בשני העשורים האחרונים אני עוקב אחרי התנהגויות של ספורטאי סבולת חובבים. מנסה לעמוד על ההבדלים ביניהם, ברמה הפיזיולוגית, הטכנית, והמנטלית. לא מזמן כתבתי כאן טור בשם "מאפייני אישיות של ספורטאי סבולת מצליחים". הפעם אני רוצה להתמקד בנושא המוטיבציה, הנחישות, מוסר העבודה, והעקביות. או במלים אחרות "רמת המחויבות".
עוד כתבות בנושא
10 נקודות על איירונמן פרנקפורט 2019
6 טעויות קריטיות שאנשי ברזל עושים בתחרויות הקיץ
האם ספורטאי סבולת זקוקים לעתים לתקופת וואקום?
על פי תורת האימון הקלסית, העונה של הספורטאי בנויה מתקופות ומחזורי העמסה והתאוששות. ברמת המאקרו בחלק מהשנה העומס גבוה ובחלק מהשנה העומס בינוני או אפילו נמוך. ברמת המיקרו יש אימונים וימים קלים ויש אימונים וימים קשים. עצימות נמוכה ועצימות גבוהה. אני כותב את זה על מנת שמה שאכתוב בהמשך יובן כהלכה ולא ישתמע כאילו אני בעד להתאמן חזק וקשה כל יום וכל השנה. חלילה. ממש לא. למעשה אם היינו עוסקים בעצימות ועומס הייתי כנראה כותב על כך שרבים מהספורטאים מתאמנים יותר מדי אימונים חזקים. אבל זה כבר לטור אחר.
אחד הדברים שאני נוהג לעקוב אחריהם הנו רמת המחויבות של הספורטאי. מה וכמה הוא מוכן להקדיש על מנת להשתפר, להיות טוב יותר בתחביב שלו, ולעמוד במטרות שהציב לעצמו. להגשים את השאיפות והחלומות שלו. מחויבות היא מילה גדולה וקצת קשה להגדיר אותה. אנסה בכל זאת.
לרבים מספורטאי הסבולת יש מטרות וחלומות. חלקם משתפים אותם עם אחרים וחלקם שומרים אותם אצלם בלבד. אין מטרה וחלום ראוי אחד יותר מאחר. הכל לגיטימי. להציב מטרות ולחלום על משהו זה מצוין. אפילו שזה רק תחביב. אבל עכשיו נשאר החלק הקשה – ליישם, להוציא לפועל. לפעול למען השגת המטרה והגשמת החלום. לא פשוט. כדי שזה יקרה הספורטאי צריך להתנהג ולהתנהל באופן מסוים.
הוא צריך להיות מחויב. מאוד מחויב. הדרך הכי פשוטה להגדיר מחויבות במשפט אחד הנה: "אין אימון שהוא קשה מדי, אין מושג כזה משעמם, אין דבר כזה מוקדם מדי ואין מקום כזה רחוק מדי". זה מה שאני רוצה שיקרה, וכדי שזה יקרה אני מוכן לעשות את מה שצריך. כמובן במסגרת ההיגיון המקצועי, המשפחתי, והתעסוקתי. אף אחד לא צריך לפרק משפחה או לאבד מקום עבודה בשביל לעשות תוצאה מסוימת בתחרות סבולת או קריטריון כלשהו. אפשר לעשות את זה גם מבלי לפגוע בעוגת החיים הכללית.
המחויבות הזאת לא פשוטה. צריך לפנות אליה זמן, אנרגיה, ולפעמים גם לא מעט כסף. לתעדף את הספורט במקום גבוה יחסית. לתעדף את הספורט על פני דברים אחרים. יש כאלה שמשתמשים במונח "הקרבה". אני לא. הסיבה היא שאני לא מרגיש שאני מקריב משהו אחד לטובת משהו אחר. הרי אף אחד לא הכריח אותי ללכת לישון בעשר או לנסוע חצי מדינה כדי להתאמן עם חבר'ה רציניים וחזקים. זאת החלטה שלי. זאת לא הקרבה והיא לא "באה על חשבון משהו אחר" מבחינתי.
אז כן, צריך לישון מספיק, צריך לאכול נכון, לטפל בגוף באופן שוטף, לדאוג שיש לך את כל הציוד הדרוש והוא מתוחזק ברמה טובה, להתחרות מפעם לפעם, וכמובן צריך להתאמן. כל דבר בנפרד הוא לא דרמה. אבל הסך הכל הוא לא פשוט.
אני מחלק את רמת המחויבות של ספורטאים לשלושה סוגים עיקריים:
1. מחויבות גבוהה קבועה
ספורטאים עם רמת מחויבות גבוהה קבועה מחויבים למטרות שלהם 365 ימים בשנה, כל שנה. זה לא אומר שהם לא נחים ולא עושים הפסקות יזומות. אבל ההפסקות הן חלק מהתכנון ולא נובעות מירידה במחויבות. בדרך כלל אלה הספורטאים שמגיעים בסופו של דבר להישגים ותוצאות יוצאות דופן. הסיבה הראשונה וכנראה העיקרית היא רמת המחויבות שלהם. לא משהו אחר. למרות שלאחרים נוח יותר לשייך את זה לגנטיקה, מזל, וכדומה. זה לא. זה הרבה עבודה קשה והמון מחויבות. שינה, תזונה, טיפולים, ציוד, תחרויות, אימונים. כל מה שתיארתי בפסקה הקודמת.
הרבה פעמים הסביבה הקרובה מכנה את הספורטאים האלה "שרוטים" או "משוגעים". לא במקרה יש כאן נימה של ביקורת. לסביבה נוח לחשוב שהספורטאים האלה "איבדו פרופורציה" והפכו "מקצוענים". הם לא. לא בהכרח. הם פשוט החליטו לנסות להיות טובים בתחביב שלהם ומוכנים לעשות את מה שצריך (במסגרת החוק והספורטיביות) כדי שזה יקרה.
2. מחויבות נמוכה קבועה
ספורטאים עם רמת מחויבות נמוכה קבועה נהנים לסמן מטרות ולהירשם לתחרויות, אבל הרבה פעמים בזה זה נגמר. חוסר שינה, תזונה לקויה, גוף מוזנח, ציוד לא מתוחזק, והכי גרוע כושר נמוך וחוסר מוטיבציה להתאמן בעקביות. להירשם למרתון, אולטרה, או איש הברזל זה נחמד וקצת אפנתי. אבל מה הלאה? מה עכשיו? לחלום על תוצאה כזו וכזו או מיקום מסוים זה מצוין. אבל מה קורה מחר בבוקר? ומחרתיים? קשה לי, משעמם לי, מוקדם לי, רחוק לי, ירוק לי.
הרבה פעמים הספורטאים האלה לא עומדים במטרות שלהם ולפעמים אפילו לא מגיעים לקו הזינוק של התחרות אליה נרשמו בהבלחה של מוטיבציה או חוסר מחשבה.
3. מחויבות גבוהה תקופתית
ספורטאים עם רמת מחויבות גבוהה תקופתית הם כאלה שבמשך תקופה מסוימת ונקודתית מצליחים לשמור על מחויבות גבוהה, אבל בשאר הזמן לא. במשך מספר רב של חודשים בשנה, כל שנה, הם לא מקפידים על שינה, תזונה, טיפולים, ציוד, תחרויות, ואימונים. הכושר נמוך והמצב לא מזהיר. ואז, 3-4 חודשים לפני התחרות הם "נזכרים" שהם רשומים, נלחצים בגלל החשש מכישלון, ומתנפלים על האימונים, המשקל, ההצטיידות, וכדומה. לפעמים זה עובד והם עומדים במטרות שלהם. בדרך כלל לא. במקרה הטוב הם מסיימים את התחרות בחתיכה אחת ומספרים לעצמם ולעולם שמזג האוויר או כדור המלח החסר מנעו מהם להגשים את החלומות שלהם.
מבחינת כושר והכנה לתחרות הם עושים 3 קדימה, 3 אחורה. לקראת התחרות משתפרים בשלוש רמות, אחרי התחרות הולכים אחורה וחוזרים לאותה נקודה. בעיה. במאקרו אתה תקוע במקום ואין תהליך שיפור והתקדמות.
לסיכום, כל ספורטאי סבולת חובב מחליט עם עצמו האם הוא מסתפק בלעשות מירוץ קצר או רוצה לנצח מירוץ ארוך. איפה הוא שם את התחביב בעוגת החיים שלו ומה השאיפות והחלומות שלו. אין נכון ולא נכון. מה שבטוח הוא שמי שכן רוצה להגיע להישגים חייב להבין את המשמעות ולהיות מודע לרמת המחויבות הנדרשת בשוטף. להבין שזה לא גנטיקה ולא מזל. לפחות לא רק. אלא הרבה אימונים משעממים ואפורים בחום ובקור. הרבה ערבים קצרים ופרישה מוקדמת לשינה, הרבה השכמות מוקדמות, הרבה תזונה בריאה, הרבה טיפולי תחזוקה לגוף ולציוד, לא מעט כסף, כישלונות ואכזבות. ושוב ושוב ושוב. בעקביות. עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. לא קל לשמור על רמת מחויבות כזאת לאורך זמן. מי שמצליח מגדיל מאוד את הסיכוי שלו לעשות סאב כזה או אחר, לעמוד על הפודיום, ולהגיע לאליפויות עולם.
אני חושב שיש כטגוריה נוספת של ספורטאים עם מחוייבות גבוהה קבוע אבל השקעה בינונית לאורך כל השנה, אני מתכוון שהם יעשו פעילות 3-5 פעמים בשבוע בצורה מסודרת וקבוע. הם לרוב אם שאיפות יותר ממוצעות, עושים זאת בעיקר בשביל הספורט, והמטרות/מירוצים הם בעיקר אבני דרך למדוד את הכושר הנוכחי ולא המוטיבציה העיקרית.
מה שאתה כותב די ברור. מי שמשקיע, ולאורך זמן משיג תוצאות טובות ומשתפר.
פחות התחברתי לזה שלא מדובר בהקרבה. ופחות התחברתי לביקורת המרומזת (יותר או פחות) כלפי ספורטאים שלא מחוייבים ברמה הגבוהה ביותר ("ירוק לי…").
בשונה מציור למשל, לאנשים שמתחזקים עבודה ומשפחה העיסוק המאוד רציני באיש ברזל וטריאתלון תמיד בא על חשבון משהו. בין אם זה לא לקום ליד אשתך בבוקר 6 פעמים בשבוע, לוותר על יציאה בערב עם חברים, להיות לחוץ על חזרה הביתה בארוחת שישי משפחתית, לא לסוע לסופי שבוע, להגיע בשבת הביתה בצהריים, לבוא לעבודה עייף, לצמצם את נושאי השיחה לענייני קסטות ומשקפות שחייה, להקדיש את כל ימי החופשה לתחרויות וכד'…
אם חושבים על זה, ברמת המחוייבות הגבוהה, היקף ההשקעה של זמן, אנרגיה, כסף שמה את הספורט במרכז לאורך זמן על חשבון משפחה, עבודה, ומעגלי חיים נוספים.
כפסיכולוג, אתה בוודאי מבין שהעיסוק בספורט חובבני, ברמות המחוייבות הלא גבוהות, עונה לאנשים על צרכים וכאבים ובא ממקום אחר. החתירה להישגים לא מעניינת את כולם.
לפני שנים, יצא לי לדבר עם אחד המנהלים שלי, פרופסור עם הישגים ברמה עולמית , אישה עם קרירה ברמה ארצית ו- 5, 6 או 7 ילדים . לא זוכר.
שאלתי אותו איך הוא מצליח ומספיק הכל? במושגים של זך מאור תשובתו הייתה "מחויבות גבוהה תקופתית" כל פעם דגש על תחום אחר. האם הוא דרך במקום? בכלל לא.
האם הקטגוריזציה של זך מאור תקפה ומהימנה? ספק רב . האם המודל הוא ל-"מחויבות גבוהה קבועה"? כנראה רק לזך מאור.
יש אנשים רבים שמתעמלים בסדירות כי הרופא אמר להם או כדי שהבדיקות שלהם ישתפרו. או כדי לשמור על הנחיות איגוד הבריאות העולמי לגבי אורח חיים בריא. חלקם מתאמנים בקבוצה וחלקם לבד. רובם לא משתתפים בתחרויות. רובם מבצעים צעידות. אז איך מגדיר אותם הכתב הנכבד?
טוב, למדתי שמי שעובד פיזית כל השבוע שלא יעשה ספורט בכלל, לפעמים הכותבים מנותקים מהמציאות, אז אני אומר תהיו מקצוענים רק אם זה לא בא ע"ח אחרים ותעשו ספורט כל חייכם גם 7 שעות שבועיות יגרמו לכם הנאה, ושיפור, אל תצאו מפרופורציה
כפסיכולוג קליני במקצועי אני חושב שיש הרבה דברים מאוד בעייתיים בכתבה. אנשים מתאמנים מכל מיני סיבות וזה הדבר העיקרי. המוטיבציה ברובה הינה לא מודעת ולכן גם הסיבות לאופנים השונים שאנשים מתאמנים.
המאמר שטוח ושיפוטי מידי, זה כמובן בסדר, כל עוד מתייחסים אליו כמו שהוא, מאמר של מאמן כושר ולא מעבר.