"אני מרגיש התנגדות לעזיבת הבית, לא ההתנגדות הרגילה שלפני ריצה, אלא זאת שלפני עזיבה ממושכת של הבית, מעין קור שנמסך בגוף, והגוף בתגובה לו נדמה כמנסה להיאחז בבית." הטור של אור
מאת:אור
"הקור המיוחד של בקרי נסיעה.
חרדת העזיבה, צמרמרת הבשר התאב
היוצאת מן הלב ומגיעה עד העור.
שבעצם בוכה למרות החדוה."
מתוך הספר 'כל חלומות העולם' מאת פרננדו פסואה*
יום שישי, תשע וחצי בערב, לא ממש בוקר ובכל זאת עוד חצי שעה יוצאים לים המלח לקראת מירוץ האתגר במדבר. אני מתרגש כמו בערב שלפני טיול בבית הספר, התרגשות שמנעה ממני לישון אחר הצהריים כפי שתכננתי.
הבנקאי ניסה להתחכם לשעת הזינוק הבלתי סבירה של שתיים וחצי בלילה, ונסע מבעוד יום, מנסה להכחיש שמדובר במרוץ חריג ולהסוות אותו כחלק מסופשבוע במדבר יהודה. בשעה שש אחר הצהריים הוא מתקשר ממושב נאות הכיכר לדווח שגם הוא לא מצליח להירדם. נראה שבלי קשר למה שתעשה בנוגע לכך וכמה שתנסה להסוות זאת, ריצה לילית של שלושים קילומטר במדבר שמוזנקת באמצע הלילה אינה משהו שהשגרה יכולה לעכל בקלות.
ארוחת ערב של פסטה והכנות אחרונות, נועל את הסאקוני החדשות, בודק שיש מספיק ג'לים וחטיף אנרגיה וגם ידיעה כללית איפה נמצאת נקודת הזינוק. בקושי אני נפרד מאהובתי שהחלטתי לחסוך ממנה לילה ללא שינה, היא ושני החתולים יחכו בבית, לפחות היא והחתול, נראה שהחתולה קבעה עם חברים ליד הפחים.
אני מרגיש התנגדות לעזיבת הבית, לא ההתנגדות הרגילה שלפני ריצה, אלא זאת שלפני עזיבה ממושכת של הבית, מעין קור שנמסך בגוף, והגוף בתגובה לו נדמה כמנסה להיאחז בבית. התחושה הזאת תמיד מקדימה נסיעות, שלמרות שציפיתי להן ורציתי בהן משהו בי לא רוצה לעזוב. כבר התרגלתי לקשיי הפרידה האלה כשמדובר בנסיעה של שבוע לחו"ל, אך ביום שישי הם תפסו אותי מופתע שכן ידעתי שאחזור, ולא אחרי שבוע או חודש אלא בעוד לא יותר משתיים עשרה שעות, ובכל זאת התחושה היתה כאילו אני עוזב לתמיד. אולי החשש הזה מעזיבת הבית הוא שריד לתקופות קדומות יותר בהיסטוריה של האנושות. תקופות בהן יציאה לדרך תמיד היתה תוצאה של אילוץ ולא מתוך בחירה, לא בחיפוש אחר יעד נופש אלא אחר מקלט. זאת אותה תקופה בה ריצה שימשה רק לבריחה מחיות גדולות ושעירות עם ניבים מחודדים ולא כבילוי מתוך בחירה לאנשים שמתקשים למצוא ריגושים.
יוצאים מתל אביב, נסיעה ארוכה בחשכה, לידי מנמנם הטכנולוג הסיני, מדי פעם הוא מקיץ ובודק את ההתקדמות שלנו ב-GPS, שכבר שעה מראה שאנחנו במרחק ארבעים וחמש דקות מהיעד, במושב האחורי הסמנכ"ל שקוע בשינה עמוקה. עוברים את בית הערבה, את עין גדי, להפתעתי אין כמעט מכוניות על הכביש הזה ביום שישי באחת וחצי בלילה, במחשבה שנייה אני מבין שהפתעתי היא המפתיעה. אני מנסה לנצל את הזמן למחשבות עמוקות, אבל אלה מבוששות ובמקומן שבה ועולה תמונת הרגע אחרי המקלחת בו אכנס מתחת לשמיכת הפוך ואתחבק עם אהובתי, כשכל גופי עייפות נעימה.
בנקודת הזינוק אני פוגש את הבנקאי, את הריצה הזאת אנחנו עומדים לעשות ביחד. אני מתבונן סביבי, יש בערך מאה רצים שעומדים באמצע הלילה, באמצע המדבר, באמצע החיים, לבושים בטייץ, נושאים על גבם מתקני מים וסופרים יחד לאחור. לפני חודשיים מרוץ הלילה של נייקי המחיש עד כמה הריצה הפכה בימינו לנחלת הכלל. מרוץ הלילה במדבר של פרו-ספורט ועז- הרים ממחיש כי למרות שהריצה הפכה לנחלת הכלל, עדיין יש לה שוליים סהרוריים במלוא מובן המילה.
הירח שלאורך כל הנסיעה מתל אביב הסתתר, נשלף מבין העננים, מאובק מעט אך שלם. צלליות של סלעים מהצדדים ומעלינו ואחריהם מרחבים נפתחים. הקרקע רב גונית, חול רך, חול מהודק יותר, גושים פריכים ואבנים נוקשות. אנחנו ממעטים להשתמש בפנסי הראש ומשתדלים להסתגל לחשיכה. זאת ריצה באפילה גם מבחינת מניין הקילומטרים, אחרי כשעה של ריצה אנחנו עוברים ליד סדרן המנופף במוט זרחן "כמה קילומטרים לסיום?" אנחנו שואלים אותו, "לא יודע. לא הייתי הלאה מכאן" הוא עונה. מפעלי ים המלח בוקעים מהאפילה כמו מפלצת אדומת עיניים שמעלה עשן בעודה שרועה במישור חולי. הלאה משם אנדרטה חלודה מזדקרת מקצה גבעה, ואחריה מרחבים בהירים. מדי פעם חולפים על פני נקודת אור באופק, שהופכת לרץ וחוזרת ונעלמת מאחורינו. סדרן עם פנס מכוון אותנו ימינה ומעדכן כי עברנו עשרים ואחד קילומטר. רק עוד תשעה לפנינו, אנחנו מגבירים מהירות, השלווה מתחלפת בתאוצה, פחות זמן להביט בנוף ויותר כמעט נפילות. קילומטר לפני הסיום הבנקאי מתחיל לילל, לא באופן הבכייני אלא באופן הזאבי, "תפסיק בבקשה, אתה מביך" אני מספיק להעיר לו, ואז אני שומע יללה דומה בוקעת מגרוני, וכשהראש נוטה למעלה לקראת יללה נוספת, העין פוגשת את הירח, והשילוב של ירח מלא, ערבות נרחבות ואנשים המייללים כזאבים נראה פשוט מתבקש.
ואחר כך בדרך הביתה, הסמנכ"ל שוב ישן מאחור, והטכנולוג הסיני לידי, ואף אחד כבר לא מסתכל בג'י.פי.אס, כי הבית הוא המקום שאתה לא צריך לווין בשביל למצוא אותו. את הקור של הנסיעה מהבית מחליפה החמימות של החזרה אליו, של המקלחת, של שמיכת הפוך ושל אהובתי. אמנם חלף רק לילה אחד אך יש תחושה של שיבה ממסע ארוך, שנמדד במרחק הנפשי שנדרשתי לעבור מהאני הביתי לזה שמילל כזאב על שפת ים המלח ובחזרה.
*תרגום פרנסיסקו דה קוסטה רייס ויורם ברונובסקי
