לכל הטורים של נועה זילברמן בשוונג

לפני כמה ימים הלכתי לקיר טיפוס אחרי שלא הייתי שנים. טיפסתי מעט בעברי, אבל משהו מאוד מינורי, מה שכן היה זכור לי בעיקר, זו החוויה הרגשית המורכבת אל מול פחד הגבהים ויותר מכך, אל מול ההוויה האנושית שבקיר.

כשהלכתי לטפס בשבת האחרונה הייתי מאוד נרגשת, הרגשתי שאני במקום אחר היום ושבא לי לחקור את התנועה הזאת של הטיפוס, אבל לצערי כשהגעתי נתקפתי חרדה, טיפסתי בקושי חצי קיר, ירדתי, הלכתי הצידה לנסות להירגע ותוך 10 דק' החלטתי שאני לא מרגישה כל כך טוב במרחב הזה ומוטב שאלך הביתה נכון לעכשיו.

"המרחב הזה של קיר הטיפוס היה טריגר עבורי" | צילום: shutterstock

עוד טורים של נועה זילברמן בשוונג
שמנה ובריאה – יש דבר כזה?
הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם
הצד הפחות יפה של "תקופת חיטוב"

החרדה שעלתה בי היתה קשורה לגובה המאיים, אבל לתחושתי היא היתה יותר קשורה להווי האנושי שבמרחב הטיפוס. היה רוב גברי גורף ומזן מאוד ספציפי: בחורים שריריים, שמפגינים תדמית מתמצאת ויודעת, ומיעוט נשי שגם הוא היה מאוד ספציפי: בחורות רזות וחטובות מאוד! שמיושרות לאידיאל היופי התרבותי.

בן רגע, כל העבודה העצמית וכל שנות התהליך לקידום דימוי הגוף החיובי שלי ושל אחרות, הצטמצם והטשטש, ונותרתי לבד עם הילדה שבי, בעלת דימוי הגוף הנמוך וחרדת ביצוע הספורט. באותו הרגע שזה קרה, לא הצלחתי לשים את האצבע באופן מדויק למה נתקפתי תחושה איומה שכזו, אבל כשהגעתי הביתה והחושים התווסתו, יכולתי להתבונן ולהבין שהמרחב הזה היה טריגר עבורי ובחוויה הסובייקטיבית שלי הוא היווה מקום לא בטוח להתנסות ופגיעות שמגיעה עם יציאה מאזורי נוחות.

כחלק מהעשייה שלי, אני משתפת ברשתות החברתיות את חיי היום יום שלי, חוויות שאני עוברת ותובנות שאני מסיקה. שיתפתי את מה שקרה לי בקיר ובכמה מלים את תחושת החריגות הניראותית והרגשית שחוויתי שם והכיווץ שהגיע עימה, ובאופן לא מפתיע קיבלתי המוני הודעות הזדהות מנשים שעוקבות אחרי.

יש בי רצון עמוק לקדם רווחה רגשית במרחבי ספורט, והשתתפות נשים בסוגי ספורט שונים, ואני תוהה איך אפשר לעשות זאת. אני סבורה שאם יש רוב גברי ניכר בעולם הטיפוס, הרי זה מצריך דרשני. צריכה להישאל השאלה – למה יש רוב גברי בטיפוס, באזור המשקולות בחדרי הכושר ובעוד הרבה מרחבי ספורט?

לתחושתי התשובה היא שכשנשים מגיעות למרחבים הללו (אם הן מעזות ומגיעות בכלל), אז החוויה הרגשית שלהן היא מאוד קשה, והיא מונעת מהן להמשיך ולהגיע.

היא קשה כי אידיאל היופי המצומצם, מצמצם את הקבלה החברתית למגוון נראותי, בייחוד במרחבי כושר, שבהם מצופה אף בצורה מוגברת שמי שתהא שם, תיראה באופן מסוים. כי מיתגו לנו בריאות עם רזון, וכושר עם רזון, בעוד אין בהכרח ממשיות בדבר.

וכי מיתגו לנו מוצלחות עם כושר ואי לכך מי שלא בכושר מתבייש ומתביישת להגיע למקומות בהם הדבר ייחשף, כמה מביך אותנו לא להיות בכושר, להראות את זה בפומבי ועוד במקום שבו כולם בכושר.

"מיתגו לנו מוצלחות עם כושר" | צילום: shutterstock

עצרתם פעם לשאול למה זה כזה מביך לא להיות בכושר? לתחושתי, כי מיתגו לנו כושר גופני עם הצלחה ועם איכות אישיותית, בעוד הכיתוב החברתי הזה מגיע מערכים שמנופובים ולא מבוססי אמת. הצלחה ומוצלחות הינם דברים כל כך הרבה יותר עמוקים ורחבים מאשר התמדה בפעילות גופנית.

ואם נשים את בליל הדברים הללו יחדיו, מה שנוצר זו חוויה רגשית מאתגרת אל מול הרצון לנסות להתחיל בפעילות גופנית בכלל ובענפי ומרחבי ספורט ספציפיים בפרט. כי כשאני לא רואה מישהי אחת להזדהות איתה בקיר הטיפוס, אני מרגישה חריגה, וכשאני חריגה בנוף אני מודרת מלנכוח בו.

ואם אפילו אני, אישה בכושר, מאמנת כושר, עומדת על הספקטרום הרזה הסטטיסטי (מידה 38), עדיין מרגישה שם חריגות, זה רק מעיד על חוויה קולקטיבית רחבה יותר שלבטח נשים רבות חוות.

אני בעד קירות טיפוס, אני חושבת שזה ספורט נהדר, מהמם, חכם, מעניין, חברתי ומאתגר הן גופנית והן מנטלית. ואני בעד שנשים יגיעו יותר ויותר למרחבי ספורט ולקירות טיפוס, וייקחו חלק בסצנות הנפלאות הללו, אבל דווקא בגלל שכל כך חשוב לי לעורר שינוי, אני מרגישה צורך להצביע על הבעיה, כי אם נתעלם ממנה היא לא תעלם. אם יש מיעוט נשי ואין מגוון נראותי במקומות הללו, הרי שיש בעיה.

אני גם יודעת שקירות הטיפוס בארץ מאוד מנסים לקדם נוכחות נשית בהם, ושבעיית אידיאל היופי ותחושת החריגות הנשית הקולקטיבית היא הרבה יותר רחבה וגדולה ועתיקה מהם, אבל השאלה היא – איך אפשר לעורר שינוי? איך אני ועוד רבות כמוני, יכולות להרגיש שייכות ונינוחות במרחבים הללו? עם תחושת ביטחון לנסות ולהיכשל ולהיראות עם כושר נמוך ואחוז שומן לא נמוך.

אין לי תשובה ברורה, אני בעיקר משתפת את החוויה האישית שלי, שהיא לבטח לא זרה לעוד רבות כמוני. אבל אני כן חושבת שבעצם השיח על הקושי הקיים, בעצם ההצפה של זה למודעות החברתית וכן, אולי גם למודעות של סצנות ספורט כאלו ואחרות, יהיה אפשר ביחד לקדם הוויה אחרת, שמנגישה את הספורט כחוויה מהנה, בטוחה ומרימה עבור כולם וכולן.

יש היום לא מעט קהילות לדימוי גוף חיובי וקהילה הולכת וגדלה של אנשי ונשות מקצועות בריאות שמקדמים את ההבנה שבריאות וכושר מגיעים בשלל מידות וצורות, ושהדרך לקדם אותם היא חמלה ותיקוף רגשי חיובי למגוון נראותי.

אולי אפשר לעשות את האקסטרה מייל, או את ההכרח המתבקש, ולקדם מודעות אחרת במרחבים הללו, עם שיתופי פעולה מקצועיים שיעודדו הנכחה מרובה יותר של מגוון נראותי ונשי, וכשזה יקרה, הריפוי יגיע מעצמו ויזין הגעה מתמשכת וגדלה של נשים בגדלים שונים למרחבי ספורט ולקירות הטיפוס.

נועה זילברמן | מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית