מאת:אור
יש ימים שאני לא רץ בהם, ואלה ימים לא טובים. לפעמים מאוד גשום, לפעמים אני לא מספיק בגלל עומס בעבודה ולפעמים פשוט כתוב בתכנית האימונים שזה יום מנוחה. אין הרבה ימים כאלה אבל הם קיימים, בערך יום בשבוע. פעם, לא כל כך מזמן, היו ימים בהם רצתי. אלה היו ימים נדירים. בהתחלה פעם בשנה, אחר כך פעם בחודש, ובתחילת ימי הריצה – פעם בשבוע. אלה היו ימים בהם הרגשתי טוב יותר עם עצמי, ימים שהרשיתי לי לטבול את הצ'יפס בהרבה מיונז בלי אשמה. עכשיו הכל התהפך. במקום להרגיש טוב בכל אותם שישה ימים בשבוע בהם אני רץ, אני מרגיש רע במיוחד ביום האחד בו אני שובת מספורט.
יש לזה הסבר פיזיולוגי שכל מי שרץ מכיר, וגם סתם תלמידי פסיכולוגיה שמנמנים, בפעילות ספורטיבית המח מפריש אנדורפינים. האנדורפינים הם חומר טבעי שמעורר את מערכת העצבים ועושה לה ולנו שמח. זה הגורם להבעת הפנים הפאראדוקסלית בזמן פעילות ספורטיבית, הבעת פנים שמשלבת בו זמנית סבל והנאה. בהתחלה אתה מופתע לגלות שהפעילות הספורטיבית משמחת אותך. אני לא מכיר שינוי קיצוני יותר במצב הרוח שלי מזה שמתרחש מידי יום חמישי בבוקר. בשעה חמש וחצי בה אני מתעורר על מנת להגיע לאיצטדיון בשש וחצי, כל הווייתי אומרת שנאה לעולם וליושביו, הכחדה טוטאלית נראית באותם רגעים כגורל טוב מידי למין האנושי, למאמני ולי. שעתיים מאוחר יותר, בשעה שבע וחצי, אני מחוייך כמו שוטה כפר מקצועי, כולי אהבת אדם ואופטימיות חסרת תקנה. לעיתים אני תוהה מה היה קורה אם היו נפגשים השניים, אוייב הציבור משעה חמש וחצי, והאופטימיסט של שבע וחצי, אין לי ספק שבמקרה כזה האופטימיסט לא היה זוכה לשמוע את החדשות של שמונה.
מעבר לתחושת חוסר היציבות האישיותית שמתלווה לשינויים קיצוניים שכאלה במצב הרוח, מרחפת מעלי בזמן האחרון עננת ההתמכרות. כמו לכל חומר כימי שמדגדג לי את תאי העצב, גם האנדורפינים מסתמנים כממכרים. למרבה הצער אינני יכול לפטור דאגה זאת בטענה שמדובר בעוד פן, לא מקורי במיוחד, של אישיותי החרדתית. בשבועות האחרונים, רון, עמיתי לקבוצת הריצה ולסרטי השיער, משמש דוגמא חיה להתמכרות זאת. הכל החל בריצת יום שישי גשומה במיוחד שתיארתי כאן לפני מספר שבועות. בסוף הריצה רון התלונן שכואבת לו הרגל. שבוע לאחר מכן הוא המשיך להתלונן שכואבת לו הרגל ואף גיבה את עדותו בבליטה קטנה בכף הרגל. הבליטה המסתורית סירבה להעלם והאורטופד המליץ לו על מנוחה ואנטיביוטיקה. קל לדמיין את מנוחת הלוחם הזאת כהזדמנות להתרעננות, זמן להחליף כוחות ולהתכונן לאתגרים שבדרך. קל לדמיין זאת אבל המציאות רחוקה מאוד מדמיונות שווא אלה. מהרגע בו פסקו רגליו של רון מריצה, השיגו אותו סוסיה השחורים של המלנכוליה, או בשפתם של בני אדם, רון לא שמח. הוא לא שמח בבוקר וגם לא בערב, הוא לא שמח בטלפון ואפילו לא בס.מ.ס.. בעוד שבועות ספורים רון יחזור לרוץ, אבל האירועים הפוקדים אותו הם תמרור אזהרה בעיני, אני לא יכול שלא לתהות, אם לא כרתתי ברית עם השטן, אם הריצה היא דרך ללא מוצא, אם זאת משפחה שלא עוזבים, משורה ישחרר רק המוות ושאר הקלישאות מסוג זה. אני חושש שנגזר עלי לרוץ מעתה ועד עולם, ואם אעצור במהרה אמצא את עצמי שוקע בביצת הייאוש. מעתה ועד לקץ אצטרך לדחוף בעליות את האבן המתגלגלת שלי ללא הפסקה, רק כדי לשמור על החיוך, כשברקע המאמן קורא לי להגביר.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
