לכל הטורים של ליאור זך מאור לחצו כאן
אחד הדברים שאני הכי אוהב כטריאתלט זה להתחרות. קווי זינוק פשוט עושים לי את זה. במיוחד אני אוהב את היכולת להתחרות בהתראה קצרה. לפעמים ממש קצרה – כמו שקרה הפעם בתחרות טריאתלון שטח XTERRA VALACHY בצ'כיה. למי ששכח מאז הפעם האחרונה שכתבתי על זה כאן, אקסטרה זה סבב בין לאומי של תחרויות טריאתלון בשטח – בדרך כלל במסלולים קשים למדי, פיזיולוגית וטכנית. יותר קשים ממה שהיית מדמיין בראש כנראה.
לכתבות נוספות בנושא:
מלך הטריאתלון, כריסטיאן בלומנפלט, יעבור להתמקד ברכיבה?
הישג בינלאומי מדהים: ניצחון יוקרתי לאנטונינה רזניקוב באיירונמן ניס
הישג נהדר: אסף פורת עם התוצאה ה-2 בטיבה לישראלי בתחרות איש ברזל
המקצה המרכזי בתחרות בצ'כיה כלל 1500 מטרים שחייה, 27 ק"מ של רכיבת שטח עם 900 מטרים טיפוס ותשעה קילומטרים של ריצה, כולל 400 מטרים של טיפוס. על הנייר, קצר ועבה. אבל הנייר הפעם נרטב ממש והפך לעיסה דביקה וחלקה… עוד נגיע לזה.
זה התחיל בכלל מזה שאשתי רצתה ביקור/חופש בקרקוב בפולין – ואני ישר חיפשתי אופציות לחבר את זה לאיזו תחרות בקטנה "על הדרך". יאללה, סגור: יש אקסטרה במזרח צ'כיה, כשלוש נסיעה מקרקוב – וההרשמה עדיין פתוחה.
המידע באתר היה די בסיסי, אז שלחתי מייל למארגנים עם כמה שאלות. במקביל שלחתי הודעה לפטר ואברוסק, אגדת ישראמן מהלכת והצ'כי הכי חזק שאני מכיר. ידעתי שפטר השתתף בתחרות הזאת בעבר ושאלתי אותו איך המסלול.
"Very tough course"
הוא כתב לי.
שאלתי אם פיזיולוגית או טכנית?
והוא ענה: "Both".
סבבה. נתמודד. קשוח זה טוב. ארזתי את האופניים, אבל עדיין לא הייתי סגור במאת האחוזים שאני מתחרה. נגיע – ואז נחליט סופית. ביום שישי יצאתי לבחון את מסלול הרכיבה, אבל הסימון עדיין היה בסיסי והתקשיתי למצוא את דרכי בנבכי היער הצ'כי המשופע. מאוד משופע. עליות וירידות בזוויות שאין בארץ. שחיתי קצת באגם התחרות והלכתי לשלם ולקחת ערכת הרשמה.
הכל פשוט ולא יקר. פשוט וטוב. היה חם, אבל התחזית התעקשה על סוג של סופת בזק שאמורה להיכנס לאיזור בלילה. קיוויתי שהתחזית שגויה אבל התבדיתי. החום התחלף בגשם ורוח בעוצמות מרשימות. בבוקר הרוח נרגעה, אבל הגשם לא פסק. השילוב של השיפועים והבוץ הצפוי בהחלט הטריד אותי, מכיוון שכישראלים כמעט ואין לנו ניסיון ברכיבה בתנאים כאלה.
הזינוק תוכנן לשעה עשר בבוקר וכך היה. על הדקה. איזה כיף לזנק לתחרות בשעה כזאת. רגע לפני הזינוק התדריך כלל שני כללים:
אל תקצרו.
אל תשליכו אשפה בדרך.
זהו.
למרות שעשיתי חימום, לא נכנסתי טוב לשחייה, אבל אחרי כמה דקות התאפסתי על עצמי וההמשך היה טוב. בשחייה, הגשם לא ממש הפריע. עליתי על האופניים והרגשתי שיש לי רגליים טובות והרבה אוויר בריאות. בשיפועים כאלה, ובמיוחד כשרטוב וחלק, אתה חייב ללחוץ ולשמור מומנטום, אחרת אתה נעצר ועובר להליכה ארוכה. אי אפשר לשמור כוח וכדומה. הירידות היו כצפוי לא פשוטות, במיוחד באיזורים שבהם שורשי העצים ביערות בולטים מעל הקרקע ומתנהגים קצת כמו צינורות חלקים. הרגעתי את עצמי ורכבתי בשמרנות ובזהירות.
ההקפה הראשונה נגמרה בסדר ודווקא בשנייה חוויתי נפילה קטנה על שורש חלק. למזלנו הבוץ היה מהסוג שלא נדבק יותר מדי לאופניים כפי שקרה לי באליפות העולם באיטליה. סיימתי את הרכיבה בחתיכה אחת ונשמתי לרווחה. כשהגעתי לשטח ההחלפה היו שם כמה זוגות אופניים, אבל לא הרבה. הנחתי שיש מצב שאני במשחק לפודיום בקטגוריה. אבל לא באמת ידעתי בוודאות.
מבחינת הטופוגרפיה, הריצה הייתה אפילו יותר קיצונית מהרכיבה. עליות סלעיות בזוויות שבהן ריצה היא לא באמת מהירה יותר מהליכה – והיא רק מעלה לך את הדופק. אותו דבר לגבי הירידות – רק הפוך: אתה יכול לעוף בירידה, תרתי משמע. אם אתה טכני ואמיץ, אתה יכול לטוס למטה בקצב מסחרר. אחד המתחרים עקף אותי בירידה בקלילות וכל שנותר לי היה לקוות שהוא לא בקטגוריית הגיל שלי. נכנעתי בלי קרב האמת, מודה. עד שהתאוששתי מהשבר בצוואר הירך והניתוח והכל, לא בא לי שוב.
סיימתי חזק וחציתי את שער הסיום אחרי 2:49 על השעון, בלי מושג קלוש לגבי המיקום. חלפה עוד שעה בערך, עד שגיליתי שסיימתי ראשון בקטגוריה ואני צריך להישאר לטקס. פודיום בתחרות בחו"ל זה תמיד מיוחד ונחמד.
יופי של תחרות ויופי של אירוע.
מאורגן טוב.
פשוט.
טריאתלון במיטבו מבחינתי.
ועוד בשטח אז בכלל נהדר. נהניתי מהסבל ממש.