עשינו כלב מביט מטה, כמו בכל מפגש. פתאום היא עצרה והפנים שלה נבלו, האנרגיה בחדר השתנתה ושאלתי אותה מה קרה. היא אמרה שקשה לה היום יותר. אמרתי לה שזה הגיוני, שהגוף שלנו משתנה כל הזמן, במיוחד כנשים,
אבל ראיתי שהתחושה הרגשית שלה קשה, כמו לא מתרצה ממה שאני אומרת.
שאלתי מה קורה לה עכשיו, מה היא מרגישה, והיא השיבה שהיא לא יודעת, שבעיקר תסכול או עצב. הזמנתי לראות מה הייתה שרשרת האירועים שקרתה בזמן כל-כך קצר, וראינו יחד איך הקושי שחוותה בכלב מביט מטה, תנוחה כל כך בסיסית ומוכרת לה – יצר מפולת של דפוס פנימי מכאיב.
לטורים נוספים של נועה זילברמן:
טרנד מסוכן: אימוני כושר מצולמים מועלים לרשת, מה זה עושה למתאמנות/ים?
מדוע אין התייחסות לרובד הרגשי בפעילות גופנית?
בין תזונה לנפש: דילמת התזונאית והמטפלת הרגשית
טראומה מספורט ותרבות הדיאטה זה מונח שאני מבקשת לטבוע בטור הזה, כדרך להסביר משהו שאני פוגשת הרבה בקליניקה שלי – הצימוד שנוצר לאנשים רבים ונשים רבות בין הניסיון לאכול בריא ולעשות ספורט, לבין מחשבות ורגשות קשים של אשמה, בושה ותחושת ייאוש.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
אם נחזור לדוגמה איתה פתחתי, נוכל לראות את הביטוי של כך דרך המטופלת שלי. כשהיא חשה שיותר קשה לה מהרגיל, חשה את מאמץ השריר, זה ישר שלח את המנגנון הפנימי שלה לעשות את מה שהוא מכיר היטב
וזה עובד כך:
הקושי ישר שלח אותה למחשבה שזה בגלל שהיא עלתה במשקל, וזו הביאה את המחשבות הבאות – שהיא "חסרת כוח רצון", "עצלנית, גרגרנית" ובכלל "אשמה ולא בסדר במי שהיא כבת אדם", זה ישר הפעיל את מערכת האמונות שלה שנשענת על תרבות הדיאטה וסטיגמת המשקל. המחשבות הקשות עוררו רגשות קשים, מה שגרם למערכת העצבים לצאת מוויסות ולהגביר את הדפוס החשיבתי והתחושות הגופניות הלא נעימות שמגיעות עם אלו – כובד בחזה ומחנק בגרון (הביטוי הגופני לחוויה הרגשית, בעצם הדרך היחידה שלנו לחוות רגשות זה באמצעות תחושות גוף).
כך תוך שניות בודדות נוצרה החוויה הדפוסית שגורמת לה להימנע – להימנע מתנועה או לחילופין לעשות אותה עם תחושות קשות, להימנע מלחוש ערך ונחת, להימנע מתזונה מזינה כי גם היא ישר מכותבת לה עם דיאטה ומציפה שדים שמלווים אותה עוד מאז שהיא ילדה. אותם שדים שהתעוררו כבר בדיאטה הראשונה שאמרו לה לעשות אי אז בגילאי יסודי, אותם שדים שכבר מגיל כל-כך צעיר כיתבו לה פעילות גופנית ותזונה מיטיבה עם כישלון והרים הרים של בושה ואשמה.
הלקוחה הזו שלי היא ממש לא היחידה שמביאה את החוויה הזו למרחב הטיפולי. למעשה אני פסיכותרפיסטית וגם מאמנת כושר הוליסטית שמלווה נשים בתהליכי טיפול רגשי, בהם לעיתים משולבת גם תנועה קשובה ותרפויטית. מגיעות אלי המון נשים שלא מוצאות את הדרך לעשות לעצמן טוב מבלי לטבוע בים האשמה והסערה הפנימית של הטראומה מספורט ותרבות הדיאטה. הן מגיעות אלי כי הן כל כך רוצות להצליח, להצליח לעשות ספורט בהנאה ולא מתוך הלקאה וייאוש, להצליח לאכול בריא מבלי שזה ישר יהפוך למפלצת דו ראשית שצועקת עליהן מה אסור ואיפה הן פישלו.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
זה קורה בגלל הרבה סיבות, אבל היום אני רוצה לדבר על מה שאני רוצה לקרוא לו הטראומה של הספורט ותרבות הדיאטה.
כמו שכלבי פבלוב ריירו כששמעו את צלצול הפעמון שהיה מכותב להם עם אוכל שתכף יגיע, כך גם לנו יש הרבה התניות, ובשדה הזה של ספורט ואכילה, יש התנייה טראומטית – הכיתוב שבין אלו לכישלון, בושה, אשמה וערך עצמי ירוד.
האופן שבו מודדים בתרבות שלנו ובתרבות ה"וולנס" בפרט, הצלחה, הוא בעיקר על ידי פרמטרים חיצוניים (ירידה במשקל, שינוי נראותי, הצלחה של תרגיל מסוים באופן מסוים, לרוץ כמות מסוימת במהירות מסוימת) וכל אלו גם בהשוואתיות לאיזושהי "נורמה" או ציפייה ליעד רשום מראש. מה שלא מאפשר חיבור לאוטונומיה ולידיעת העצמי
וגורם למדידה עצמית לפי המשוואה הנוקשה שלימדו אותנו: "את לא ביעד ולא קרובה אליו – נכשלת, ויותר מזה, זה כי לא התאמצת מספיק או כי יש לך תכונות אופי לא טובות".
כבר משיעורי הספורט בבית הספר נעשית המדידה הזו, בתקופה הכי קריטית של השוואתיות וגיבוש ערך עצמי מול קבוצת השווים. ככה שמו את נועה הילדה (אני), לרוץ עם יתר הבנות ולראות איך אני הכי איטית, מזיעה, אדומה ונבוכה כשכל הילדות כבר סיימו את ההקפה לפני זמן רב. מדדו אותנו לפי פרמטרים ספציפיים שבנוסף לא תאמו גם את הרגישות שלי כילדה רגישה מאוד דאז ואישה רגישה מאוד כיום (הגדרה ל20 אחוז מהאוכלוסייה לאנשים שחווים את החיים בעוצמה גבוהה יותר רגשית וחישתית). מה שצבע ספורט בכלל ושיעורי ספורט בפרט, כדבר מאיים עוד לפני שהתחיל.
דבר נוסף ומהותי הוא – ספורט מונגש בצורה אגרסיבית, שלא מזמינה הדרגתיות והקשבה לגבולות וליכולות האישיים. זה קורה גם בשיעורי סטודיו לאנשים בוגרים וגם בשיעורי ספורט לילדים ואפילו באימונים אישיים, כשהרבה מאמנות ומאמנים מקדמים את עמדת ה"אני אקרע אותך". כך נשים רבות ואנשים רבים חוו כל כך הרבה פעמים האבסה גופנית של מאמץ יתר, שיצרה שוב כיתוב בין ספורט להתניה שלילית (הפעמון והריר של כלבי פבלוב, זוכרים)?
צילום: shutterstock
יש גם את אלמנט ההדרה של מבני גוף גדולים ממרחבי תנועה ובריאות, כשכל חדר הכושר מלא מראות, אנשים רזים ונשים בחליפות נוצצות של טייץ וטופ – האישה הממוצעת תחוש בושה להיכנס לשם ובכלל לנסות ולהתחיל.
כך שלאורך החיים וכבר משלבים מוקדמים ואף ראשוניים, ספורט ותזונה בריאה התכתבו עם רגשות קשים ויצרו התניה עמוקה ומכאיבה. כשכל זה מתובל באידיאל היופי הבלתי אפשרי שמייצג רק אחוזון מהאוכלוסיה, מתפתחת ומסלימה הטראומה מספורט ותזונה בריאה, שטומנת בחובה הרים של תחושת חריגות וממנה את צמד החברות הרעילות – אשמה ובושה. כך מגיע מצב שבו מספיק לחוש את הבטן בזמן התרגיל, או שהתרגיל מראש אפילו לא מתאים למבני גוף שונים, והנה המפולת מתחילה.
מה הפיתרון?
שינוי עמוק! שינוי שיתחיל מבתי הספר ובו פרמטר המדידה יהיה האם התלמידה מראה נכונות, מתמידה, משתפרת ביחס לעצמה ובונה תחושת מסוגלות רגשית ואמון בגוף שלה ובעצמה.
שינוי בהכשרות של תזונה וכושר, כך שיעברו הכשרה מסוימת גם על בריאות הנפש ודימוי גוף ועצמי.
שינוי בחדרי הכושר על ידי התאמת המרחבים למנעד רמות, גדלים ורגישויות, יחד עם שינוי עמדות ברור שאומר –
שקילה ובדיקת אחוזי שומן יקרו רק אם האדם רוצה ומבקש ולא כפרמטר התחלתי לבניית תוכנית אימון! תוך דגש על לימוד שיח רגיש שלא מדרבן פעילות מתוך עידוד הרזיה וחיטוב.
שינוי במערכת החינוך | צילום: Shutterstock
שינוי במערכת החינוך שעד היום עושה מסדרי בושה לילדים רכים ומעלה אותם על המשקל אצל אחות בית הספר, כאילו ילד המאופיין בעודף משקל לא מודע ונבוך מזה גם ככה, וכאילו ידיעת המשקל המדויק היא היא זו שתעשה שינוי, בעוד כיום ידוע שדיאטות לירידה במשקל כושלות באופן גורף ואף מסלימות את מערכת היחסים השלילית מול האוכל.
נדרש שינוי ענק ואלו הם גם רק חלק מהדברים שצריכים להשתנות בהסתכלות על בריאות ובהבנה של מה מקדם אותה. נדרשת הבנה שהנפש שלנו חשובה לא פחות מבדיקות דם ו-BMI, ושאם היא לא בטוב – אנחנו לא נצליח להטמיע התנהגות שתטיב עמנו, ולא נהיה בטוב כמכלול.
כולי תפילה ותקווה שהטור הזה והטורים הנוספים שלי, עוזרים ולו במעט לשנות את זווית התפיסה, לפחות בתוך מסגרת ההשפעה הקטנה שיש לי כאן ובקליניקה שלי כאשת מקצוע, אני עושה את מה שאני יכולה.
הכותבת: נועה זילברמן | פסיכותרפיסטית, מאמנת כושר הוליסטית, אקטיבסטית לדימוי גוף ועצמי בריא, ויוצרת הפודקאסט מאוזנת.
