"ספורטאי ישראלי צריך להיות שורד מול מערכות אין סופיות מרגע בחירתו בספורט שהוא אוהב ועד לסיום הקריירה שלו והיום שאחרי." יאיר בן עמי נוגע בנקודה הכי כואבת בתרבות הספורט של ישראל – ספורטאים מחוננים לצבא!
מאת:יאיר בן עמי
השבוע חזרו אמצעי התקשורת לעסוק בסוגיית שירות חובה בצה"ל מול קריירה ספורטיבית. גיא ברנע שב מאליפות אירופה עם מדלייה ושאלת גיוסו לצה"ל עלתה לכותרות. ברנע כבר בן 23 וכמי שהוגדר על ידי מדינת ישראל כעילוי הוא קיבל אישור דחיית גיוס עד לגיל בו ייתכן וחלק מחבריו לא רק סיימו את השירות הצבאי אלא ייתכן והם כבר אחרי הטיול לאי שם ותחילת לימודים לרכישת תואר.
| להבדיל מעסוקה של התקשורת והמעורבים בנושא ברנע, בדחייה או לא דחייה, של שירות הצבאי הנושא החשוב באמת הוא מדוע בשנת 2010 עדיין אין בישראל מובן מאליו בקידום ספורטאים. לא מהאינטרס הצר של הספורטאי המצטיין, או העילוי, אלא מהאינטרס הרחב של מדינת ישראל. נושא זהו אינו זוכה לתשומת הלב הראויה ומכאן הכישלון התרבותי של ישראל בהעמדת מספר סביר, שישקף את מקומו של הספורט בתרבות הישראלית, של ספורטאים בודדים או קבוצות (נבחרות) ברמה העולמית הגבוה. ייתכן והדוגמא הטובה ביותר לכך היא שותפו של ברנע להישג המדליה באליפות |
שחר פאר / צילום:Assaf Yekuel
|
ספורטאי ישראלי צריך להיות שורד מול מערכות אין סופיות מרגע בחירתו בספורט שהוא אוהב ועד לסיום הקריירה שלו והיום שאחרי. לעולם לא נדע, בוודאות, כמה ספורטאים הפסדנו, לאורך השנים, משום שמערכות הספורט הקיימות מערימות יותר קשיים מאשר מעניקות טיפוח שאומנם קיים אך כדי לזכות בו צריך הספורטאי לשרוד את המכשולים.
יבואו ויטענו כי ספורטאי שאינו שורד בשלב המוקדם של הקריירה לא מגלה אופי של ספורטאי הישגי אך האם יש איזו הוכחה, נשענת על עובדות, שתוכיח כי התמודדות פוליטית היא הערובה להצלחה בספורט? האם גדולי הספורטאים בעולם התמודדו עם מכשולים בירוקרטים של פוליטיקה מקומית בדרכם לפסגת הספורט העולמי?
לספורטאי הישראלי, ששרד את טובענות הביצה המקומית עד גיל 18, קיים אתגר נוסף וייחודי למדינת ישראל והוא השירות הצבאי הנחשב בצדק לתרומה החשובה ביותר של האזרח לקיומו במולדתו. דחיית שירות בצה"ל או שירות של יציאת ידי חובה היא מובן מאליו במגזרים רבים. לא רק בעלי אמונה דתית, עליהם אוהבים לשפוך מילים בתקשורת, אלא גם שחקני כדורגל, צעירים מעולם הבידור ועוד רבים מוצאים את הדרכים המחתרתיות, עליהן כולם יודעים, להקלות או וויתור של הממסד בכל הקשור לשירות הצבאי.
שאלת הנכון או לא נכון, להעניק הקלות או וויתור על שירות צבאי, אינה הנושא המרכזי. שאלת הליבה היא מדוע עדיין, למעלה משישה עשורים אחרי שקם צה"ל ומדינת ישראל, עדיין לא נמצאו ההגדרות הברורות שימנעו דיונים חוזרים ונשנים בכל פעם שספורטאי, בעל אמונה או דוגמנית/שחקנית צריכים להחליט אם תרומתם לתפארת מדינת ישראל היא בלבישת מדים ושירות במחסום בשטחים או בייצוג מדינת ישראל על שער מגזין במדים או כמעט ללא.
כיצד ייתכן, שלאחר שנים כה רבות של קיומו עדיין אין בישראל מובן מאליו, שנוצר מתרבות מובנית וייחודית למדינת ישראל, להגדרת שירות מועיל למדינת ישראל גם כשהתורם אינו ממלא תפקיד במערך של הלוחם או תומך הלוחם בצה"ל?
כיצד ייתכן שעדיין קיימים סימני שאלה או חוסר הבנה באפשרות של תרומה יקרת ערך למדינת ישראל על ידי יחידי סגולה? היכולים להיות שגרירי ישראל מעצם כישרונם וייחודם בתחומם בעולם. מאז פרשת המשט חודד הכישלון הישראלי ביחסי ציבור מול אזרחי שאר העולם. לכל בר דעת ברור כי חיילי צה"ל מבצעים עבודת קודש בלעדיה לא הייתה יכולה מדינת ישראל להתקיים. לכל בר דעת גם ברור כי בכל העולם רואים תמונות, של אותה פעילות צה"ל מוצדקת ומתבקשת, שאינן עושות שירות יחסי ציבור טוב לישראל.
חיילי מדינות אחרות יכולים לבצע פעילויות המוגדרות בחוק הבינלאומי כפשעים נגד האנושות ועדיין כשחייל ישראלי יגן על חיי אחיו הקטנים וחייו שלו הוא יזכה ליחס עוין של פושע מלחמה מרוב אזרחי העולם. כשעולה שאלת יחסי הציבור היינו צריכים מזמן להבין כי ספורטאים הוא כמו כל בדרן, ואלו יכולים להיות יחסי הציבור הטובים ביותר בעולם המודרני המושתת על הנראה על פניו ולא כנבדק לעומקו של עניין. כשמדינת ישראל מציגה לעולם ספורטאי-על היא מציגה תרבות עימה קל לכל אזרח בכל מדינה להתחבר בדרך כלשהיא.
כתוצאה מכך מצטייר האזרח הישראלי, דרך ביצועי הספורטאי, כאחד מאזרחי העולם הנורמטיביים. איך ייתכן כי מדינת ישראל עדיין לא הפכה את הספורטאים המצטיינים וכל עילוי שלה בכל תחום תרבותי, לשגרירים? כשאויבי מדינת ישראל רצו לנגח את שחר פאר הם הציגו תמונות שלה במדי צה"ל. פאר אכן הקפידה לשרת את מדינת ישראל כחיילת מהשורה למרות שהיא אחת הספורטאיות הטובות ביותר שקמו בישראל מעולם.
התגובה העולמית, להצגת תמונותיה של פאר במדי צה"ל הייתה אהדה וגילויי תמיכה בעיקר משום שהקולגות של שחר פאר ראו בה קודם כל ספורטאית מחוננת ושותפה לתרבות שהן חלק ממנה. איך זה ייתכן כי אף פוליטיקאי או עסקן ספורט אינו מצליח להביא את כל ספורטאי ישראל להיות שגרירים כה טובים כפי שהם יכולים והוכיחה שחר פאר?
זה ייתכן משום שהספורטאים הישראלים הטובים ביותר הגיעו להישגיהם למרות ולא בזכות מערכות הספורט הקיימות בישראל. זה ייתכן משום שכל אחד במדינת ישראל, והספורטאים אינם נבדלים מהשאר, יודעים כי התנהלות נכונה היא פוליטית ולא ספורטיבית, תרבותית.
דוגמא טובה היא, בשחיין מחונן בשם נמרוד שפירא בר אור, שמעבר למאבקים ההזויים של מערכות הספורט הישראלי. צריך להתמודד במאבקי ענף הספורט אליו הוא שייך ועד לבירוקרטיה של מדינת ישראל. אפשר להביא עוד דוגמאות רבות בניהן שני שחקני כדורגל שבגיל צעיר ייצאו לאירופה לטפח את הקריירה שלהם. קראו להם עמוס סאסי ושלומי דהן. הם חזרו לישראל כדי להתמודד עם המפלצת הבירוקרטית שיצרה מדינת ישראל לכל צעיר מחונן המגיע לגיל 18.
הם נעלמו.
בערך באותה התקופה יצא שחקן כדורגל צעיר נוסף של ישראל לאירופה כדי לטפח את הקריירה שלו אך הוא שב מהר מאוד לארץ והשתלב בליגה המוגבלת של ארץ זבת. לשחקן קוראים יוסי בניון, והוא הכדורגלן הישראלי המצליח בכל הזמנים. בקיץ האחרון נרכש על ידי אחת הקבוצות הגדולות בעולם. אפשר להוסיף למשוואה שחקן כדורגל נוסף, בן סהר שיצא לאירופה בגיל צעיר מאוד כשבאמתחתו דרכון פולני ולכן לא היה במעמד שחקן זר בליגות של אירופה. לפני שנים אחדות עלה הרעיון להחלת חוק בן סהר שיגדיר את השירות המדיני שיתרמו, מחוננים כמותו, לישראל.
"חוק בן סהר" הפך מאז, כשחלפו שנתיים, ל"נהלי פאר" ומשם להגדרה הקיימת כיום לספורטאים כ"עילוי". ספורטאי הזוכה למעמד "עילוי" הוא כזה שיכול לדחות את גיוסו לצה"ל שלא כספורטאי הזוכה למעמד "ספורטאי פעיל" ומעליו ה"ספורטאי המצטיין" החייבים בשירות אך עם הקלות המתחשבות באימונים.
כל סאגת הספורטאים הצעירים מול צה"ל היא רק המשך ישיר לפוליטיקה המובילה לעסקנות ספורטיבית שתמשיך לסיים את הקריירה של עוד ספורטאים רבים בגיל צעיר. מדינת ישראל מתמודדת מול תופעת השתמטות משירות צבאי הגדלה והולכת בכל דור מתגייסים. הבעיה אינה נוצרת על ידי הספורטאים וצה"ל אינו צבא חזק או טוב יותר בזכות גיוסם של צעירים שהפסידו קריירה כספורטאים בגלל בירוקרטיה שאינה יודעת להבחין.
מצד שני, הספורט הישראלי, ימשיך להיות ביצה של בלוף ממנה יצמחו בודדים למרות ולא בזכות המערכת שאינה יודעת או שאינה רוצה להתמודד. רק כשתרבות הספורט תעשה עלייה נזכה לשינוי שיביא להתפתחות מהבסיס ומשם ליצירת עומק איכותי הנדרש להישגיות ברמה העולמית. אולי אז יראו בנו, הרוב הגדול של אזרחי העולם הנאור מדינה המייצרת את החשוב ביותר בתרבות העולמית המודרנית – בידור.
ואולי אז מדינת ישראל תהנה מיחסי ציבור שימנעו את הצורך של מדינת ישראל להתנצל על עצם קיומה כי נהיה כשאר העמים גם כלפי חוץ ולא רק כמובן מאליו שלנו כלפי עצמנו. אם הדבר נכון בכדורגל, שהוא ענף ספורט מסוקר ללא פרופורציות ולכן מעניק יתרון לשחקני כדורגל צעירים, הרי שבענפים המסוקרים במעט או לא מסוקרים בכלל המשמעות היא חיסול כמעט טוטאלי וסיטונאי של כישרונות צעירים שלא צולחים את המכשולים הקשים של הספורט הישראלי שבמקרים רבים מדיי קשים מהמכשולים בדרך לניצחון באליפות עולם.
