כיצד מצליחות נסיכויות ערב וביניהן: דובאי, קטאר ועומאן לייצר לטובתן באמצעות שלל תחרויות מושקעות יחס חיובי ממדינות המערב
מאת:יאיר בן עמי
איני קנאי מטבעי, משהו בירוק הזה מעולם לא הרגיש לי נכון בגזרת הרגש וההתייחסות לחיים, ובכל זאת אני לא מצליח להרחיק ממני את התחושה בכל טרום עונת אופניים.
| האחראית לסצנת הקנאה שלי היא התפתחותה של טרום עונת האופניים בשנים האחרונות. עונת האופניים הקלאסית יוצאת לדרך במונומנט הראשון באיטליה, מילאנו – סן רמו המלהיב תמיד ומעורר הצפייה, המתקיים בסוף השבוע האחרון של פברואר ובו מתקיימות באיטליה חגיגות ענק נוצריות.
מזה כמה שנים שניכרת התפתחותו והתפשטותו הגלובאלית של ענף מרוצי אופני הכביש שמתבטאים גם בקיום מוקדם יותר של מרוצי תחילת העונה. סצנה זו האדירה את הטור האוסטרלי המתקיים בינואר וגרמה להתפתחות מרשימה של כמה מרוצי קטעים מלהיבים בנסיכויות ערב. |
|
הטור של עומאן יתקיים החודש בפעם החמישית וטור דובאי מצטרף השנה לסדרת המרוצים המתקיימים בנסיכויות בחורף ומה שהפך לתחילת העונה החדשה בסצנת מרוצי אופני הכביש העולמית, עם חודש פברואר שהיה פעם ממקד את ענף האופניים לספרד והיום שולח את מיטב הרוכבים לרצף מרוצי קטעים בנסיכויות ערב.
לא שהיו מאפשרים לי, אבל גם כך לא חשבתי מעולם על סיבה של ממש לבקר בנסיכויות ולכן רק יכולתי לשער מה היא תרבות האופניים במדינות בהן יציאה של אשה ללא לווי גבר לרחוב יכולה להיחשב כפשע תרבותי, אם לא יותר מכך. אז זהו, ששיחה אחת עם אילן גולדמן, ספורטאי ואלוף ישראל באופניים לנוער לשעבר, שהוא "ערביסט" הראוי לתואר בזכות הבנתו והידע שלו גרמה לי לשינוי טוטאלי בדעתי. בנסיכויות יש סצנת אופניים ענקית על פי גולדמן. חנויות אופניים מלאות במותגי יוקרה, רוכבים חובבים ומקצועיים וכמה וכמה מסלולי רכיבה (וולודרום) ברמה גבוהה, וגם בעלי תפקידים באיגוד העולמי מהנסיכויות כבר יש.
עכשיו אני יכול לפרוס את קנאתי, או במילים אחרות את השאלות המנקרות בראשי המסרב להאמין עד כמה ישראל היא מדינה מפגרת בתחום הדיפלומטי.
דיפלומטיה נחשלת
מה מבינים במדינות הערביות שלא מבינים בישראל מבחינת דיפלומטיה? מדוע במדינת ישראל לא מבינים כי מרוץ אופניים בינלאומי ואירועי ספורט אחרים הם נכס דיפלומטי ממעלה ראשונה? איך זה ייתכן כי בטורקיה, עומאן, קטאר ודובאי מבינים כל כך טוב מה תרומתם של מרוצי אופניים ועוד אירועי ספורט להשתייכות לקהילה העולמית ובישראל אירועי ספורט עדיין נחשבים לאויבי ציבור? איך זה ייתכן שמדינה המתיימרת להיות נאורה, עדיין מחשיבה סגירת כביש לאירוע ספורט כפגיעה בהתנהלות המדינה ולא כתרומה דיפולמטית להאדרתה?
ועכשיו עובדה שהדהימה אותי: במהלך השבוע שעבר גיליתי, דרך נפלאות הפייסבוק, כי נבחרת הנוער הרוסית מתאמנת בישראל. שיחה עם יודע דבר אימתה את הדבר. חשבתי עד כמה היו ראשי הק.ג.ב. מאושרים לדעת כי למעלה משלושים שנה לאחר תום עידן המלחמה הקרה, הם עדיין מצליחים לשלוח סוכני חרש לישראל. באף כלי תקשורת לא מצאתי ולו אזכור מינימאלי למה שאפשר היה למנף כיחסי ציבור ובטח אל מול ההצגות בתקשורת למערכת יחסים בעייתית בין ישראל לפוטין.
אם אנחנו חושבים שאנו מדינה נאורה כדאי שנבדוק אילו אירועים מתקיימים במדינות "נאורות" או נאורות לעומת אלו המתקיימים אצלנו ואז נשווה את יחסי הציבור של כל צד.
יש בישראל סצנת אירועי ספורט אדירה. שלושה מרוצי מרתון בינלאומיים, בתל אביב לבדה משתתפים עשרות אלפים, לא מעט מרוצי חצי מרתון בהשתתפות עשרות אלפים, בשנת 2012 אירחה העיר אילת את אליפות אירופה בטריאתלון לאחר שכבר התארחו כאן תחרויות טריאתלון של סבבים עולמים. סבבי גביע עולם בשחייה במים פתוחים התקיימו בישראל כבר כמה פעמים ולמרות שעברו כבר שנתיים ויותר כולם זוכרים את ביקורה של קבוצת סאקסו בנק עם שני מנצחי טור דה פראנס. יש לישראל נוער בצמרת הטריאתלון העולמי, עד לא מזמן היו לישראל שני מדורגים במאה הראשונים בעולם, יש בישראל המון תחרויות ריצה של 10 ק"מ בהשתתפות אלפים רבים.
מדי סוף שבוע יש עשרות אלפים שיוצאים לשטחים ולכבישים כשהם רכובים על אופניים, כמעט מדי חודש נפתחת בישראל קבוצת טריאתלון, או אופניים, או ריצה או אחת מכל אחת. באומדן גס – יש כיום בישראל כמה עשרות מאמני ספורט (ריצה, אופניים וטריאתלון) בעלי הכנסה גבוהה בהרבה מהשכר הממוצע במשק. יש בישראל תחרויות אולטרה אדירות ורק לפני זמן קצר חווינו שוב את הישראמן נגב על אחד מהגבולות הכי משמיצי ישראל בעולם.
חיילים ומתחרים בישראמן. תמונה שיכולה לעשות הבדלי ענק ביחס לישראל צילום: יאיר בן עמי
כל אלו, הנתונים שנספרו, יפים וטובים עבור עצמנו ולא מעבר לזה. בישראל אין כרגע, וכעובדה לא היה כשלושים שנים, מי שיצליח להבין ובטח להרים אירוע אופניים חוצה ישראל שיוכר על ידי העולם ויראה כי ישראל אינה רק מדינה של מלחמה, גמלים ואוהלים או אליפות העולם במחסומים.
דרג דיפלומטי עיוור
מזה כעשור, מדי חורף, אני מוצא עצמי צופה במרוצי הקטעים של הנסיכויות. מאריק זאבל ורובי מקיאוון, דרך תום בונן ועד מארק קאוונדיש אני רואה את הטובים בעולם מאדירים את הדיפלומטיה של מדינות ערביות בעלות מושג אפסי בזכויות אדם. אני גם לא מצליח להבין איך בישראל אין דיפלומטיה מינימלית המצליחה להבין כי מרוץ אופניים בינלאומי יעשה טוב יותר מכל דבר אחר.
איך בטורקיה אימצה המדינה את מרוץ האופניים חוצה המדינה וקראה לו "הטור הנשיאותי", איך בנסיכויות מביאים את הרוכבים הכי טובים ויוצרים שידור מחמיא ביורו ספורט ורק אצלנו, כאן בישראל, מסלול האופניים של הישראמן נגב לא מראה לשאר העולם כי מול הגדר הזו לא רק עוצרים מסתננים ומבקשי מקלט אלא גם מקיימים אירוע תרבותי כל כך מרגש, בהשתתפות מתחרים אורחים מכל העולם.
מה לא מבינים בגזרת הדיפלומטיה הישראלית שמבינים כה טוב בגזרת הדיפלומטיה הערבית?
למה לכל הרוחות וחברותיה הדיפלומטיות מרתון ירושלים לא מחזק את מעמד ישראל בעולם, מרתון תל אביב לא מראה את התרבות (לא רק ספורט) הכל כך מפותחת בישראל ואיך ייתכן שהדרג הדיפלומטי של ישראל כל כך עיוור ליחסי הציבור הנפלאים שאפשר היה לעשות למרתון טבריה, כן, זה שמתקיים במקום הנמוך בעולם וכל כך קדוש לנוצרים כה רבים ברחבי העולם, הרי הם, הנוצרים, מאמינים כי האלוהים שלהם עשה שם ניסים ונפלאות, אפילו הלך על המים.
כמה אנשים בעולם ראו את התמונה הזו? ראש עיריית ירושלים במרתון ירושלים צילום: יח"צ
במוסדות הדיפלומטיה של מדינת ישראל אין מודעות מינימלית לשינוי שחל ביחס העולם לתרבות הספורט הגלובלית והשפעתה על היחס למדינות האחת לשנייה, בעיקר בגזרת הציבור הרחב, הניזון ממראות המשודרים לסלון ביתו מתוך מסך הרואה את כל העולם בכל רגע נתון ועל פי מנתבי דעת הקהל.
בישראל עדיין לא הבינו מדוע התעמרות כלכלית של משטרת התנועה במארגני אירועים היא נשק בידי אויבי מדינת ישראל, אצלם המשטרה מגויסת בהוראת הממשל לטובת אירועי ספורט ומשום ששם מבינים מה שכאן לא מבינים – שאלו, אירועי הספורט, הם פרצופה של המדינה.
יאיר בן עמיעורך לשעבר של אתר שוונג
בעל הטור מציאות נושכת
