יש רגעים בחיים שבעת התרחשותם אפשר לחוש את החותם שהם מותירים. מרתון ישראמן היה אחד כזה עוד טרם הוזנק
מאת:יאיר בן עמי
• כל התוצאות כאן
• תוצאות ותמונות ראשונות כאן
יום רביעי בבוקר, אני בחופשה, נוהג את המכונית בדרך לחיפה ומנסה לשמוע מוזיקה כשהטלפון מסמן לי שיניב גונדה כתר רוצה לדבר איתי. אני לוחץ על האייקון של השפופרת הירוקה והאוזנייה משמיעה לי את גונדה אומר משהו על מישהו שכתב בפייסבוק ששוונג מארגנים מרתון בשבת. הבטחתי לברר, הוא עשה את זה מהר יותר ושעה וחצי לאחר מכן הנייד שלי הודיע בעצבנות כי הוא מייחל להטענה. כמות השיחות הנכנסות הייתה העדות הראשונה לעוצמה חברתית, מחאתית בכל מובן, שהעידה על התסכול מביטולו של המרתון שנדחה בתל אביב.
מעל הכל הרבה יותר הורגשה התכווצות של אי נוחות ממתקפה חסרת
תקדים על תרבות הספורט הפנאי בכלל וריצות המרתון בפרט. שני עשורים חלפו
מאז שמעתי טענות כי ריצה איננה בריאה ועוד מאנשים שחזותם מעידה על "בריאותם"
ודיעותיהם על בורותם. התחושה שלי הייתה שהמתקפה תזכה לתגובה של קהילת הרצים
הישראלית, רק לא תיארתי לעצמי שהיא תגיע כל כך מהר.
| בשלושת הימים מרגע ההכרזה של חברת שוונג כי היא מרימה את מרתון ישראמן במקום זה שבוטל בתל אביב היה ברור כי קהילת רצי המרתון של ישראל נדחקה לפינה בה לא הייתה מסוגלת להישאר. התמיכה במרתון ישראמן הייתה החצנת המחאה במה שייזכר עוד שנים כאחת משעותיה היפות של מחאת תרבות ספורט הפנאי בישראל. אין טעם לדבר על הלפני, רמת ההתנגדות שהייתה לקיומו של האירוע רק מעידה על כעובד חברת שוונג אני לא שותף לארגון אירועים, אך כמביט מהצד, אני עד לקשיים שבארגון אירוע. בשנתיים האחרונות מארגנת חברת שוונג אירועים בכל סוף שבוע וחודשי האביב הם העמוסים ביותר מכל ימות השנה. בואכה פסח, כשרובו של העם היושב בציון יוצא לחופשות, חצאי חופשות ושאר ענייני חול המועד, עובדי שוונג מייחלים לשבת עם המשפחה או לפחות לכזו שלא מתחילה בשעון מעורר בשעה שציפורים עוד מתכרבלות בקניהן. אני חייב להודות כי אל מול ההתגייסות של אנשי החברה נפעמתי ואולי אפילו התרגשתי, אבל אל תגלו, בכל זאת עורך ראשי שצריך לשמור על פאסון. |
החיוכים מספרים יותר מאלף מילים
|
שלוש צמרמורות
צמרמורת ראשונה
תחנות השתייה, קו הסיום, המכוונים – כל אלו היו ספורטאים, ספורטאיות, אנשים שבאו לעזור ללא ציפייה או בקשה לתמורה כל שהיא. הם רק רצו לעזור לתקן את העוול שהרגישו שנעשה לרצים שהתכוננו וציפו וגילו כי ביטלו להם מרתון.
רפי "אין דברים כאלו" פרחי תמיד מגיע לעזור, הפעם הוא היה על האופניים עם המוביל לכל אורך המרוץ
צמרמורת שנייה
אירוע תרבותי באשר הוא תלוי בעיקר בקהל. אירוע ספורטיבי יכול להיות האיכותי ביותר בעולם ועדיין חסר ערך של ממש אם הקהל לא יגיע. למרתון ישראמן הגיע קהל אדיר. איני זוכר אירוע ספורטיבי בו ראיתי קהל כה רב ומעורב. לא מספר הצופים אלא ההשתלבות שלהם באירוע. העידוד לכל רץ ורצה והפרגון לאלו שסבלו מדחייה, ביטול ואכזבה. נדמה היה לי כי הקהל לא רק צועק "כל הכבוד" על המרחק שהרצים והרצות עברו ועוד יעברו אלא בעיקר על הנחישות, אי הוויתור וההתעקשות להשלים את המרתון למרות שהריצה המסכמת הייתה כבר לפני שבועות רבים, הטייפר כלל כבר יציאה לבילויים והשבת הזו בכלל תוכננה לבילוי של אחרי השלמת המשימה.
צמרמורת שלישית
| בואו ונשים בצד כל מחלוקת על מותו של מיכאל מיכאלוביץ ז"ל. כל אחד ואחת יסכימו כי זו טרגדיה. אין מי שלא כואב את מותו ומשתתף בצער המשפחה. רץ אחד במרתון ישראמן החזיר לנו חלק מאותה נשימה שאבדה מול המוות הטרגי ונעתקה מול המתקפה על רצי המרתון וסיכון בריאותם. אלעד שניידר היה הרץ הרביעי על קו הסיום. הוא רץ טוב, השלים את המרחק בזמן מרשים של 2:57:41 דקות ואם היו מכבים לו את הרוח הוא היה חוצה את קו הסיום כמה דקות קודם. על קו הסיום הוא הרים דגל כתום עם הסמל וכיתוב "יחידת עוקץ” וצעק: "זה בשביל מיכאל". עד לאותו רגע עוד שיחקתי אותה פעמיים גבר, כשהצמרמורת עברה בגבי מול המתנדבים וכשהבנתי את התרחשות הקהל. מול שניידר, הדגל והצעקה כבר הודיתי ביני לבין עצמי כי אני מתרגש. לא הכל היה יפה וטוב לקראת, במהלך ואחרי מרתון ישראמן. זה |
שניידר והדגל
|
רציתי לסיים בטוב, יצא לי קצת רע, אבל לא נורא. אמר לי פעם עיתונאי מחונן כי מי שלא מסוגל לראות את הרע לצד הטוב, לייצר סימני שאלה ותגובת קהל, הוא בעצם לא עיתונאי אלא כותב סתם. אז רק לטובת האיזון אסיים באזכור נוסף לתחושתי – היה זה אירוע מכונן והעובדה שהיה גם מי שקונן רק מעידה על עוצמתה של ההתרחשות. נצטרך לתת לכמה שנים לעבור כדי להבין מה חווינו בקצה המערבי של שפך הירקון בשבת של ערב פסח תשע"ג.
