המשחקים האולימפים בלונדון 2012 והישגי הספורטאים הישראלים מחדדים את המובן מאליו. בישראל זה לא מובן מאליו אבל ברובו של עולם הבינו את זה לפני למעלה ממאה שנים
מאת:יאיר בן עמי
למען הסר הספק, הטור הזה נכתב כחלק מהטור הקודם- על כובע שחייה כמשל הספורט הישראלי. בעריכה אחרונה החלטתי לחלק את המדור לשני חלקים משתי סיבות.
הסיבה הראשונה, בכל הרצינות, היא היכולת המוכחת שלי להביא מזל רע לספורטאי עליו אני כותב. הסיבה העיקרית היא האמונה (לא שלי, אני אוהבת אותכם) של רבים כי רוב הגולשים ברשת לא שורדים את ההקדמה של כתבות ועוד פחות לא שורדים את הפסקה הראשונה.
יעקב טומרקין הוא צעיר ישראלי בן 20. המובן מאליו, בגיל הזה, הוא שירות צבאי. טומרקין זכה למעמד ספורטאי מצטיין בזכות הישגים ברמת קצה עולמית.
בכל תחרות בינלאומית מופיע, לצד שמו של טומרקין, דגל ישראל וראשי התיבות ISR. ירצה או לא ירצה הוא שגריר ישראל. הוא מייצג את מדינת ישראל, אזרחי המדינה וכל הקשור אליה לטוב ולרע. כספורטאי הוא שגריר המביא בשורה של שלום ואחוות עמים עליהם מבוססות תחרויות ספורט.
כמעט משחר ההיסטוריה של הספורט היה ברור כי הספורט הוא כלי לתעמולה לאומית. משחקים אולימפים מארחות ערים ולא מדינות. הערים נאבקות על אירוח המשחקים האולימפים, כדי להאדיר את שמן, וזוכות לתמיכה לאומית אדירה.
במקרים הרעים נועדו המשחקים האולימפים לטשטש את הרוע, אך היו גם ערים שבאמת ובתמים אירחו את המשחקים האולימפים לאחוות העמים. הדבר נכון גם לכל אליפות בינלאומית (עולם או יבשת) ועוד אירועים רבים, לא רק ספורטיביים.
הספורטאים המייצגים את המדינות הם פרצופה של כל מדינה. הניצחון הוא הישג השיא וגאווה לאומית אך לא פחות ממנו הדרך בה מופיע המפסיד או הסגן של האלוף.
מדינת ישראל לא בדיוק יודעת לשווק עצמה. מזה חודשים ארוכים מופיעות פרסומות, בתחנת הספורט המובילה באירופה- יורוספורט, של חברת התעופה הטורקית ולחופשה בלבנון. ישראל גם מכרה פרסומ, לתיירות בישראל, לאותה תחנה. בעוד הפרסומת הישראלית נעלמה לאחר זמן קצר, הפרסומות של טורקיה ולבנון מופיעות לאורך חודשים ארוכים, עונות שלמות של תחרויות, ונדחפות בכח למוחו של כל חובב ספורט.
הפרסומת הישראלית, מול הטורקית והלבנונית, הן גם תסמונת אי הבנת העולם של מדניות החוץ הישראלית. מעטים יאמינו לנראה בפרסומת לחופשה בלבנון. זו מדינה המוכרת כשסועת קרבות מזה עשורים. העובדה שחברת התעופה הטורקית היא מהמובילות בעולם שולית ביחס לכוונת המשורר, הדואג לפרסומה של מדינתו כחלק מהעולם הנאור, שוחר השלום.
בטורקיה יודעים מה שבישראל עוד לא הבינו. חובבי הספורט הם חלקה אדירה של דעת קהל עולמית. בתחרות אחת, ספורטאי אחד, יכול לעשות לטובת מדינתו מה שאלף שגרירים פוליטיים לא יצליחו במאה שנים של רצון טוב.
פרסומת אחת, החוזרת על עצמה כמה פעמים בשעה, 20-30 פעמים ביום, מול קהל צופים של תרבות ספורט, תעשה מה שעשרות ראשי ממשלה ושרי חוץ לא יצליחו לעשות במאה שנים לתדמית המדינה.
בישראל הכל מתנהל לטווח הקצר מכורח הסבלנות שנוצרה בתרבות ה- 30 שניות זוז. כך גם, אחרי זמן קצר, ירדה הפרסומת לתיירות בישראל.
טרם חלפו יומיים, במשחקים האולימפים בלונדון 2012, כבר זעקו כותרות על פאשלות, ביזיונות והאים ספורט בישראל.
ספורטאי שלא מביא הישג מיידי זוכה לביטול סביבתי ואפס תמיכה.
לשיאם צריכים הספורטאים הישראלים להגיע בעת קביעת קריטריון לתחרות ולא בתחרות המטרה, אחרת לא כלל לא יגיעו לקו הזינוק.
ספורטאי שחלה, או נפצע, גם אם כבר עמד על דוכן מנצחים במשחקים אולימפים, יזכה לכתף קרה (במקרה הטוב) או הזנחה טוטאלית מהמוסדות. לא מאמינים? שאלו את גל פרידמן ואריק זאבי.
גל נבו- ISR תמיד ליד שמו (צילום: gettyimages)
תרבות ארץ זבת היא הכל מהר, עוד מסיפורי מעמד הר סיני. משה לא ירד מההר מיד והופ עגל הזהב נבנה. לא משנה אם אתה אדם דתי או חילוני, על מעמד הר סיני גדל כל ילד בישראל בצורה כזו או אחרת.
תרבות ארץ זבת זה ה- 30 שניות של הטירונות. רוב אזרחי המדינה עברו את כור ההיתוך הצבאי. בטירונות בונים את הנער הירוק מהיום למחר. נער, לא משנה כמה הוא חיוור וחסר בסיס ספורטיבי, לא ישרוד מסלול של יחידה מוברחת אם לא יעמוד ב- 30 שניות זוז. קודם ה- 30 שניות זוז ומי ששורדת אותן יזכה לבנייה ארוכת הטווח.
צבא הגנה לישראל הוא הנכס החשוב ביותר של מדינת ישראל. מדינת ישראל היא היחידה שיכולה לשנות עובדה זה. החיילים הישראלים מעניקים לספורטאים את האפשרות לקיים את תרבות הספורט, כפי שהקרבתם מאפשרת את כלל חיינו. בדיוק כפי שהספורטאים יכולים להיות המחצינים של האמת על חיילי צבא הגנה לישראל.
אם יעניקו לספורטאים, מוזיקאים וכל מי שמוכשר מספיק בתחומו, את האפשרות לשרת ביחידות מכוונות תרבות ספורט (הדבר נכון גם למוזיקה וכל תרבות אחרת), בהן הם ילמדו כיצד לשווק את המדינה אולי נוכל לעשות את הצעד הראשון, להתוות את הדרך הכניסה, לתרבות המערב הנאורה.
המדינות מסביב לישראל אינן כאלו. מנהיגי המדינות האלו נישאים על גלי עוני מרוד, עליו קל להשתית שנאה ומכאן לצאת למלחמות. אבל בעידן הרשת, כשכל מלחמה עולה לפייסבוק ולטוויטר הרבה לפני שהיא מגיעה לסוכנויות הידיעות, בטח הרבה לפני שכל פוליטיקאי יספיק להכין את הנאום, גמר אולימפי שווה אמירה חזקה של תרבות קיימת.
•
כפי שהילה מימון כתבה על זה- משחקים וכבוד, לארוז ולקשור בסרט – צבא וספורט
•
כפי שכתבתי במדור הזה בעבר – כולל שירות ניישם את השיטה (שעובדת כבר עשרות שנים בכל העולם) וזו כל התורה.
