ביום הזיכרון נהוג להזכיר את הסיפור האישי של נופל נבחר. ארבעים שנה אחרי המלחמה שהפתיעה אותנו חשבתי לכתוב על הספורטאי הנערץ עליי בילדותי – גיסי
מאת:יאיר בן עמי
גיסי היה טייס שנפל בסיני בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים, הוא גם היה ספורטאי מצטיין. כשרקמתי את הכתיבה עליו, עם הכאב שלא עוזב מאז שהייתי ילד בקיבוץ וארבעים שנה מאז, הבנתי כי זה כל כך נכון לרבים ששכלנו. מציאות נושכת רוצה להזכיר כי כמעט ולא תשמעו הספד לחלל מערכות ישראל בו לא יוזכר גם כי היה ספורטאי מצטיין, שאהב כל כך את הספורט ובעצם, כמה תחרויות אתם מכירים שאינן לזכרו של חלל מערכות ישראל?
40 שנים חלפו מאז ודומה כי היה זה אתמול. אני זוכר את הריחות של אותו הקיץ והסתיו בו "הופתענו", אני זוכר את החיים לפני ואחרי ואלו היו שני עולמות כל כך שונים עד כי נדרשו לי שנים, בגרות ויכולת ניתוח מעמיקה של מי שעבר בעצמו סוג של מלחמה, כדי להבין מה קרה שם בדיוק.
לא אספר היום על משפחתי ומה שקרה לה בעקבות נפילתו של גיסי, זה לסיפור אחר, שאינו קשור ממש בספורט. אני אנסה להראות את הקשר בין הספורטאים הטובים ביותר של מדינת ישראל לבין "טובי בחורינו" הנטמע בתודעתנו מילדות.
בילדותי הספורט היה חלק בלתי נפרד מההוויה. גדלתי בקיבוץ, בגיל שש למדנו לשחות, השתתפנו בתחרויות, במקביל היה חוג קט סל וחוג פינג פונג, וכל אלו במקביל לחוגי העשרה אחרים. הורינו באמת דאגו להעשיר אותנו בכל מכל כולל ספורט.
בקיבוץ הייתה קבוצת כדורסל אבל לא מהטובות ביותר באזור. לקיבוץ השכן, רמת השופט, הייתה קבוצה טובה יותר בהרבה וימי שישי של תחילת שנות בשבעים במאה הקודמת היו המקבילה של ימי חמישי בשנים שהטלוויזיה נכנסה לחיינו ומכבי האכילה את צאסקא. ארוחות ערב שבת בקיבוץ כללו שירים וכשהונחו השניצלים ותפוחי האדמה על השולחן הם נעלמי בקרבי בטן צעירה במהירות האפשרית שתקצר את הדרך אל עבר הדבר האמיתי של שבת – משחק הכדורסל במגרש הבלטות של הקיבוץ השכן. אם בארי ליבוביץ היה מגיע זאת הייתה חגיגה אמיתית, אך במרחק השנים איני זוכר תוצאות או משחקים מסוימים, רק את ההוויה.
גיסי היה שחקן כדורסל מצטיין. הוא היה השראה ומודל ועוד בטרם היה גיסי הוא היה החבר המדהים של אחותי הגדולה. המובן מאליו היה שהוא יהיה טייס, בלונדיני, עיניים כחולות, ספורטאי מצטיין – מטובי בחורינו.
שנים אחרי נפילתו הייתי אני למאמן של נערים בדרכם לצבא. הם היו מטובי הספורטאים בגילאי הנוער ודירוגי אליפויות ישראל שלפני כעשור מעידים על כך. להוציא ספורטאי אחד היה ברור לכולם כי הם יתגייסו ליחידות המובחרות ביותר. אותו ספורטאי הגיע לבסוף לשייטת, למרות מעמד ספורטאי מצטיין אותו השיג בחסות בית המשפט העליון (זה לסיפור אחר).
הקבוצה שהייתי שותף להקמתה ואותה אימנתי במשך כמה שנים כללה הרבה מאוד נערים ונערות. בראש של מעטים מאוד מביניהם חלפה ביעף המחשבה של וויתור על שירות ביחידה נבחרת והמשך השקעה בספורט. רק שלא תבינו לא נכון – כל אחד מהם אימץ את הספורט ההישגי כדרך חייו בגילאים 15 או 14 ועד גיל 18 בו נענו ללא היסוס לצו הגיוס המורה על התייצבות לשירות חובה בצה"ל. כל אחד מהם יכול היה להיות ספורטאי טוב גם כבוגר. לפחות אחד מהם הוכיח זאת כששב וניצח בתחרויות כספורטאי חובב לאחר השחרור מיחידה מובחרת.
בישראל יש לספורט ההישגי יותר בעיות מטיפות מי מלח בים התיכון. אבל מעל לכל יש לנו תרבות חיים של מאה שנות מלחמה, מתוכן 65 שנות מלחמה כמדינה עצמאית. נדיר מאוד שהספד על חלל במערכות ישראל לא יכלול ציון ליכולותיו הספורטיביות. טובי הספורטאים הם הטובים שהיו בינינו. הם הספורטאים הצעירים המתגייסים ליחידות העל ומקריבים את חייהם למען קיומה של מדינת ישראל. נכון, בשנת 2013, כשהמדינה חוגגת 65 שנות קיום וההשתמטות מהחובה הלאומית החשובה ביותר גדלה משנה לשנה, זה נשמע כקלישאה של כיסי אוכלוסיות ההולכות וקטנות. ובכל זאת, הם שם, במסע האלונקות, בשמירה על גבולות המדינה, עם הכומתות והנעליים בצבעים המעידים על זהותה של היחידה ולעיתים גם ללא זיהוי כי אסור, ועל רבים מדיי מהם, שהיו ואינם, נקראות תחרויות כה רבות.
ביום הזיכרון של שנת ה-65 של המדינה אני מבקש להצדיע לכל חללי מערכות ישראל שוויתרו על האפשרות להיות ספורטאים מצטיינים כדי לשרת את מדינת ישראל ושילמו על כך בחייהם או בפציעה קשה שגנזה את החלום.
14.4.2013
יאיר בן עמי
עורך ראשי של אתר Shvoong ובעל הטור מציאות נושכת.
