מרתון תל אביב 2013 ייזכר לעד כאירוע אסוני. השאלה המתבקשת אינה מי אשם במה אלא האם נדע להפיק לקחים ואלו אל להם לכלול עריפת ראשים. הטור נכתב ללא שיפוט המקרה הספציפי של הרץ שנפטר במרתון ג'ילט תל אביב

מאת:יאיר בן עמי

בפתח הדברים חשוב לי להדגיש כי איני מתייחס למותו של הרץ במרתון תל אביב 2013. אני לא באמת יודע מה סיבת המוות, לא הכרתיו ולכן הכתיבה שלי היא על התגובות שלאחר והצבעה על תרבות ספורט שאומצה על ידי רבים, לא למותו ובעיקר משום שאיני חושב שמכובד לעסוק במותו של איש כשהאבל עוד בשיאו.

אירוע ספורט הוא אירוע תרבותי. אירועים כמרתון תל אביב עונים להגדרה תרבותיים – עממיים ורק בזכות ההמוניות מעניקים את זכות הקיום לחלק התחרותי, שהוא מזערי למדי בהם. אף אירוע תרבותי לא צריך להסתיים כשבכותרתו הרוג ונפגעים, וכשזה קורה סימן שמשהו רקוב מאוד איפה שהוא ואיך שהוא.

אם אדם מת, זה אסון, ועל אחת כמה וכמה כשזה קורה באירוע תרבותי בידורי. במקומות רבים, כולל את ישראל על תרבותה, ההתלהמות בעקבות אסון כזה מונעת לעיתים לראות את התמונה המלאה. כשלא רואים תמונה מלאה אי אפשר ללמוד לקח, במקום בו לא לומדים לקח אין שכל ולא במקרה שכל זה ראשי תיבות של שכר לימוד.

במקרה של מרתון תל אביב מעטים טרחו לבדוק את העובדות, נכון ליום שאחרי. דוגמא לעובדה שנעלמה בתמהיל הזעזוע וההתלהמות שלאחר מותו של הרץ היא שאשתקד טופלו במרתון תל אביב הרבה יותר נפגעי חום והתייבשות, והשתתפו 20% פחות מהשנה.

מזג האוויר אשתקד במרתון תל אביב, כלל טמפרטורות נמוכות באופן משמעותי. בעיית תרבות ספורט הפנאי בישראל, כפי שהתפתחה בעשור וחצי האחרון, אינה במזג האוויר אלא במושגים המאוד מסוכנים של רבים, רבים מדי, מאלו שאימצו את ספורט הפנאי כדרך חיים. תמצית הדוגמא לחינוך לקוי, שלא לומר טמטום גמור, אפשר למצוא בציטוט מאחד מאתרי התוכן המובילים בישראל, וזה מה שהופיע בכותרת המשנה: בעל תואר רפואי בכיר "שגם השתתף במרוץ אמר שלא היה מקום לקיים את המרתון בתל אביב בו איבד משתתף את חייו". באותה ידיעה, אותו בעל תואר רפואי ציין: "השתתפתי בהרבה מרתונים, בחיים לא ראיתי כל-כך הרבה מים". מצאתי עצמי שואל בתמיהה (כאילו שאותו בעל תואר רפואי בכיר ישיב לי), מדוע הוא רץ אם היה לו כל כך ברור שאסור לרוץ? אמירת ההמשך של אותו בכיר מוכיחה את האווילות: "מלכתחילה לא היה צריך לקבוע מרתון בחודש מרץ. ניסינו להתריע, אבל לא שומעים בקולנו"  – לעיתים עובדות מאוד מבלבלות. אתה רצת משום שבחינוך של תרבות הספורט בארץ חמדת יש התמקדות מועטה מדיי בכיף ובעיקר בתחרותיות, בעיקר עם האגו של עצמינו. בעיקר מלמדים לא לוותר, להתעקש על עמידה בתוכנית ולא להקשיב לגוף. רוב ספורטאי הפנאי מקבלים בסיס שגוי לא רק לאיך לבצע את הפעילות הגופנית אלא בעיקר מדוע לבצע אותה.

למופיעים בתמונה אין קשר לכתוב אבל למה לסבול, למה?

עוד עדות לחינוך לקוי קיבלתי ממתחרה שהתראיינה לאתר מוביל בישראל. היא הביעה את דעתה כי צריך היה להציב תחנת שתייה כל חצי ק"מ במקום כל ק"מ. מאמן טוב היה מסביר לה כי מי שמרגיש צורך לשתות מים כל חצי ק"מ אסור לו לרוץ חצי מרתון ואפילו לא להשתתף בתחרות של חמישה ק"מ לצורך החוויה. הגוף מסוגל לעכל כמות מסוימת של מים בכל זמן נתון. מי שנזקק ליותר מהזמן הנתון הזה כדי לעבור חצי ק"מ לא צריך להשתתף בתחרות ריצה, אלא אם הוא מסוגל ללכת בלי לרמוס את האגו של עצמו.

חום כבד אינו סיבה לקבל מכת חום ועל אחת כמה אינו סיבה למוות. גם קיומה של תחרות בחום הקיצוני ביותר אינה צריכה להיות סיבה למוות, אפילו לא להתייבשות או להרגשה רעה. כל אדם בוגר צריך להיות בעל בסיס חינוכי המאפשר לו שיקול דעת במהלך או לפני יציאה לפעילות באשר היא ובטח למאמץ קצה כתחרות.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לתרבות הספורט הפנאי שהתפתחה בישראל בעשור וחצי האחרון הוא הפקת לקחים שגויה כתוצאה מהאסון במרתון תל אביב. כבר ביום שישי בצהריים סבלה אפרכסת הטלפון שלי צעקות הקוראות לוועדות חקירה, או עריפת ראשו של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, כאילו אקדח ההזנקה שלו כוון לרקתם של משתתפי המרתון והוטען בכדורי דום דום.

לא הייתי מאחל לאף אחד לשבת בצוות האמור לקבל החלטה על קיומו של אירוע ספורטיבי ביום של מזג אוויר קיצוני. מצד שני, תיעוד מזג האוויר במרתון תל אביב לא העיד על עומס חום כבד או טמפרטורה קיצונית. הערכתי המלאה לכל מי שבוחר בריצה כתרבות פנאי, אבל מי שמזנק בשעה 06:00 בבוקר ויודע שהוא לא יסיים את חצי המרתון בשעה של מזג אוויר המתאים לריצה בקצב קיצוני (לו אישית) היה יכול  לקבל החלטה שלא לזנק. בשעה 09:00 בבוקר היה עומס חום בינוני בתל אביב והטמפרטורה הייתה כ-33 מעלות. אפשר היה לעבור להליכה בין המקלחות וליהנות מההפנינג. למי שמסיים חצי מרתון בשעה ורבע לא מצפה אף תגמול השווה מאמץ קיצוני, ואגו מסופק אינו תגמול הולם. מעבר לכך, היה ומארגני המרתון היו מבטלים את האירוע כולו, כנראה שלפחות חלק מהנרשמים היו מתעקשים לרוץ, כפי שעשו חלק מהרשומים למרתון המלא.

צריך לבדוק את המקרה לעומקו, חייבים ללמוד כיצד קרה שרץ מתבריצת חצי מרתון. צריך גם לבדוק כיצד פונו כמה עשרות נפגעים במצבים שונים של מכות חום והתייבשות. היה צריך לעשות זאת כבר לפני שנה, כשפונו כמעט כפול, וגם לפני עשר שנים כשרצים התייבשו ומתו בתחרויות. חששי הוא כי בין הדי ההתלהמות, ה"אמרתי והתרעתי" ומאותן סיבות שלא התקיימו בדיקות עמוקות מדי בעבר זה לא יקרה עכשיו.

על פי הדיווחים הרשמיים, במרתון תל אביב 2013, 0.2% מהמשתתפים נרשמו כנפגעי מזג אוויר. כל אחד מהם הוא עולם ומלאו והשתתפותי הכנה באבל המשפחה של הרץ שנפטר. אך מזג האוויר בתל אביב ביום המרתון לא היה הסיבה העיקרית לעובדה שכעת כולם מדברים על אסון ולא על אירוע נהדר. מול מזג האוויר קיצוני יכול כל אחד להחליט על מעשיו. כשבאים לשאול כיצד ספורטאי פנאי דוחפים עצמם למאמצי קיצון כדי לסיים במקום 1928 ולשפר את שיאם ב-10 שניות, רק כדי לרדת מגבול 4 השעות במרתון, צריך לבדוק על מה מבוססת תרבות ספורט הפנאי הספורטיבית ולא רק בישראל. למה ספורטאי פנאי כה רבים חושבים שהם זקוקים לאימוני אינטרוולים בקצבים בלתי הגיוניים ליכולתם וגילם ומי קבע להם את המטרה הדורשת (לדעתם) אימוני כח ומאוצים. פעמים רבות אני נשאל מדוע אני מתעקש לפרסם כתבות הזוכות להתעניינות נמוכה ביחס לכתבות כ"איך תשפר את שיאך בתחרות הקרובה" או "עשרת הטיפים שיביאו אותך לשיא אישי במרתון הקרוב". תמיד אני משיב כי זו האחריות שלנו, אמצעי התקשורת של תרבות הספורט, להציג את הצד המקצועי ולא רק את הצד הבידורי של הספורט האקטיבי. אני יודע שמעטים (יחסית) יקראו את סדרת כתבות נפלאה כמו זו שפרסם אצלנו ארז סלונים על ניהול סיכונים בספורט או את סדרת המאמרים הנהדרת של ד"ר רוס טאקר שתרגם תומר גמינדר: מכת חום: ייצור חריג של חום או כשל בפיזור חום

אין לה קשר לכתוב להוציא את העובדה שהיא יודעת ליהנות מריצה

המדור מסתיים השבוע בשאלות:
מדוע לרבים כל כך מסך כל העוסקים בתרבות ספורט הפנאי קשה ליהנות מהעיסוק?
מדוע כה רבים חייבים לדחוף עצמם למאמצים כה קיצוניים? מה זה נותן להם מעבר לניפוח רגעי של האגו?

• תמונות: צלמי שוונג