נדיר כי ביום אחד מתרכזות כל כך הרבה דוגמאות לרע של תרבות שלמה. יום שני, 22 בחודש אוקטובר 2012, הצליח לרכז בתוכו שלוש דוגמאות לצביעותה של חברה ותרבות הספורט, בארץ ובעולם

מאת:יאיר בן עמי

• הדו"ח המלא כאן
• ידיעה על פרשת ארמסטרונג– כאן
• כתבה שפורסמה בשוונג ב- 14 בחודש יוני 2012:
לאנס ארמסטרונג שוב מואשם, הפעם גם מושעה
• מציאות נושכת על הפרשה- כאן
• מאמר של חגי אשלגי- עיתוי ופרופורציות
• ארמסטרונג ממשיך לנצח גם כשהוא מושעה לכל החיים- כאן
• כתבה של חגי אשלגי- הצליבה

ארמסטרונג
האיגוד העולמי של ענף האופניים שוב הוכיח עד כמה הוא מובל, רחוק מלהוביל וצבוע במידה בלתי נתפסת. ההודעה שיצאה במסיבת העיתונאים, על אימוץ ההמלצות של  הסוכנות האמריקאית נגד שימוש בסמים בספורט ושלל את כל תאריו של לאנס ארמסטרונג, החל משנת 1998 ועד לפרישתו השנייה, בשנת 2009, הייתה צפויה יותר מזריחתה של השמש.

ערימות המילים שנכתבו בנושא מבטיחות כי גם לא יהיה חדש בנושא. אבל כדי שאפשר יהיה לסכם את הפרשה חייב הציבור לקבל שלוש תשובות לשלוש שאלות הנדחקות לשולי הסיפור, לנוחיותם של המעורבים.

1. מדוע נסגרה החקירה הפדראלית שנוהלה על ידי הסוכן נבוצ'קי?
2. מדוע פט מקוויד (נשיא האיגוד העולמי של האופניים) לא השיב או התייחס לטענה כי הוא או מי מהעומדים בראש האיגוד, קיבלו סכום כסף נאה כדי להעלים את הבדיקה החיובית של לאנס ארמסטרונג (הטור של שוויץ 2001).
3. מדוע רמת הטיפול, בנושא סימום ספורטיבי, לא מיושם בענפי ספורט בהם הספורטאים הם בעלי המשכורות הגבוהות בעולם?

עד כה נעטפה הפרשה הזו בריח חריף של כל המאפיין את הקפיטליזם המודרני והצביעות על כל גווניה. ארמסטרונג עצמו ניסה להתרחק מהסיפור, ככל שהיה יכול וכאילו שיכול היה, כעומד במרכזה, לעמוד מהצד. בהקשרו נותרה רק שאלה אחת: האם הוא יביע חרטה אי פעם?

הבדיחה הגדולה ביותר בפרשה, הגיעה מהעומד בראש אירוע הספורט השנתי הגדול בעולם, ומרוץ האופניים מספר אחד, קריסטוף פרדומה. התחושה הראשונה שהייתה לי, בשומעי את פרדומה מוסר תגובתו, הייתה כי הוא מקריא מדף עליו כתבו את התגובה אותם אנשים הכותבים לניוטון, מהסדרה עספור, את המשפטים המגוחכים ביותר שלו.

האם פורדמה באמת חושב שבמחי כמה מילים הוא יצליח למחוק מהזיכרונות, מהתיעוד הבלתי נדלה ומאין ספור תמונות וסרטים, את מה שהיה בטור דה פראנס במהלך כעשור? האם מישהו באמת שמע את הדברים של מנהל הטור דה פראנס ובתגובה אמר לעצמו: "אה, אוקיי, אז כל מה שראיתי בעשור הקודם היה דמיוני המתעתע ולא יותר…פס השיזוף על פרק היד זה גם דמיוני המתעתע ולא באמת היה שם צמיד צהוב".

מילא היו מקוויד ופרדומה מודים כי הם חסרי אונים מול רמאים וארמסטרונג בהחלט ראוי לתואר, אבל העובדה שהם מנסים לחמוק מהעמדה, אותה היו חייבים לאייש בשעת משבר של ענף האופניים, מעידה על צביעות של תרבות הספורט באשר היא.

סטאין
העובדה שסטאין נאלץ לעבוד, לא כרץ מהיר למרחקים ארוכים, כדי להתפרנס יכולה להפתיעה רק את מי שבחר להתעלם מהמציאות לאורך שנים. כל "מופתע" אחר הוא צבוע מיסודו. אין אתלט ישראלי המתפרנס מביצועיו הספורטיביים בלבד. כדי להתפרנס מספורט, בישראל, צריך לאמץ התנהלות מעט שקרית. באתלטיקה שקר לא יכול לעבוד אלא אם הוא נעטף ברמאות כזו שנחפשה בפרשה של הפרק הקודם במדור זה.

התגובה של איגוד האתלטיקה (ראו כאן) הייתה לא יותר מהתגוננות שאינה במקומה, למרות היותה מכובדת, אמיתית, כנה ומציגה את המציאות. לציבור הרחב אין סבלנות לשמוע על כך שתקציב איגוד האתלטיקה הישראלי נמוך מהשכר של כמה שחקני כדורגל ישראלים, או תקציב של קבוצת כדורגל בליגה מאוד משנית. אחרי זה שישאלו שוב איך ייתכן שרץ ישראלי מגיע לקו זינוק בלי נעליים…באמת מדהים!!!

הסיפור של סטאין אינו חדש, והוא מהווה מאפיין של ממש את מציאות הספורט הישראלי. זה לא ישתנה כל עוד התרבות הישראלית בוניה על בלוף ותרגילים אותם מכנים לרוב: "לשחק את המשחק". נמשיך להיות חכמים, לא צודקים ותמיד נוכל להיות גאים בתעשיית ההיי טק.
הבעיה אינה במקום אליו הגיע סטאין. בואו ונודה על האמת, סטאין הוא רץ מרתון מדהים במושגים ישראלים אבל שיאו (במקרה גם השיא הלאומי) טוב במעט מהשיא העולמי במרתון נשים. הדבר לא נכתב כזלזול ביכולותיו של סטאין. אך יש ממנה כלפי מערכת, אשר מעולם לא רצתה או הצליחה להוכיח כי אפשר לרוץ כה מהר בזכות תזונה מוקפדת, השקעה באימונים וכישרון מולד. את זה מכר לנו לאנס ארמסטרונג במשך שנים, מי שהאמין אז התפכח לאחרונה.

זאבי
פסטיבל פרישתו של אריק זאבי לא ריגש אותי כלל. התרגשתי כשהיה לאלוף אירופה, כשהיה סגן אלוף העולם, שוב כשהיה אלוף אירופה ושוב אלוף אירופה. התרגשתי גם כשהוא ניצח בקרב על מדלייה אולימפית ובאותה המידה כשידו כמעט ונקרעה מעליו, ונקבע הפסדו לאחר הופעה בת 43 שניות, במשחקים האולימפיים – לונדון 2012.

הפסקה הקודמת לא הייתה נכתבת בזלזול אילולא רבו הקולות שקראו לזאבי להיכנס לנעליו של יו"ר הוועד האולימפי או לתפקיד שר הספורט. זאבי יעשה את טעות חייו אם ייכנס לפוליטיקה, ספורט כמשכן הכנסת, בשלב זה של חייו. איני מכיר את זאבי ברמת היכולות הפוליטיות שלו. אני רק יודע כי מי שבוכה לאחר הפסד הוא אדם רגיש. רגישות אינה כוס התה של הפוליטיקה.

כמו במקרים של ארמסטרונג וסטאין, כך גם במקרה של פרישת זאבי, הקולות הנשמעים מעידים על מה צביעות, על הנסתר ופחות על הגלוי. שינסה מישהו לשכנע אותי שגם אילולא היינו בעיצומה של מערכת בחירות היו נשמעים הקולות המציעים את זאבי לתפקיד שר, וזו עוד לא הבעיה הכי גדולה שלנו.

זאבי היה ספורטאי עד שהודיע על פרישתו. כדי להיות פוליטיקאי הוא חייב להכיר את הקשור בכך. לא משום שכך מקובל או עשו כולם, אלא רק משום שבכל כניסה חפוזה לפוליטיקה יהיו שם מישהו שכבר הכינו את הסכינים והמזלגות, כדי לבצוע נתח הגון מבשרו של אחד מגדולי הספורטאים הישראלים מעולם. זה עוד ייגמר בדמעות במסדרונות המשכן.