בעשור האחרון אני מלווה לא מעט ספורטאים בתהליך להשגת "הקריטריון" (סלוט) להוואי. מספיק ספורטאים ותהליכים בכדי שאוכל לנסות להגדיר מה דרוש להצלחה בתהליך. אבל קודם תזכורת קצרה על איך זה בכלל עובד.
צ פ ו | אליפות העולם, קונה הוואי 2019
עוד כתבות איש ברזל בשוונג
הפודקאסט של שוונג עם המאמן ליאור זך-מאור
הישראלי שישלים בישראמן 10 תחרויות איש ברזל בשנה
בלוג ישראמן || אמיר אלפיה: אימונים בין נתניה לאוגנדה
מנגנון הסלוטים
הקריטריון להשתתפות בהוואי מבוסס רק על מיקום בקטגוריה בתחרות ולא על תוצאה כלשהי. נכון לשנת 2019 מרבית התחרויות מקבלות הקצאה של 40 "סלוטים" לאליפות העולם. האליפויות האזוריות מקבלות בערך כפול מזה, 75-80 סלוטים. הקצאת הסלוטים מתחלקת באופן פרופורציונלי לכמות המזנקים בכל קטגוריה בתחרות הספציפית. אם למשל מתוך 2,000 משתתפים בסך הכל בתחרות, יש 200 גברים בקטגוריית 40-44, המשמעות הינה ש-10% מכלל המשתתפים בתחרות הם בקטגוריה הזאת. לכן 10% מתוך 40 הסלוטים יוקצו לקטגוריה הזו. כלומר 4 סלוטים.
אם אתה משתתף בקטגוריה 40-44 בתחרות שבה יש 4 סלוטים בקטגוריה הזאת, עליך לסיים בין ארבעת הראשונים על מנת לזכות בסלוט אוטומטי. במידה ואחד הספורטאים שסיימו במקומות 1-4 מוותר על זכותו לסלוט להוואי, או שכבר יש לו סלוט מתחרות אחרת, הסלוט "מתגלגל" כלפי מטה. כלומר הספורטאי שסיים במקום החמישי זוכה בסלוט. וכך הלאה. לתהליך הזה קוראים "רול דאון".
אתה צריך לחלום להתחרות בהוואי. ליאור זך-מאור בהוואי | צילום: טלי שיינברג
בין חלום לבין היציאה למסע להשגתו
בינך לבין הסלוט להוואי מפרידות לדעתי שתי פאזות. לפאזה הראשונה אני קורה "פאזת החלום". אתה צריך לחלום להתחרות בהוואי. כדי שתחלום להשתתף בתחרות בהוואי אתה צריך לשמוע עליה, ללמוד עליה קצת, לצפות בה, עד למצב שהיא נחשקת עבורך. "אני חולם להתחרות בהוואי".
לפאזה השנייה אני קורא "פאזת המסע". המסע לעבר השגת הסלוט. עבור ספורטאים חריגים גנטית ו/או בעלי המון שעות ניסיון, המסע הזה יכול להיות קצר מאוד ולהסתיים בתחרות הקרובה שלהם. אבל זה נדיר יחסית. עבור מרבית הברזלנים המסע הזה הוא מאלה שאתה יודע מתי ואיך הם מתחילים, אבל ממש לא מתי ואיך הם מסתיימים.
"אזור חיוג" סלוט
ברמת המאקרו אני מעודד כל ברזלן שאני מכיר להצטרף לפאזת החלום. האמת שמספיק לשמוע את ההתלהבות שלי כשאני מדבר על התחרות הזאת ולראות את הברק שלי בעיניים. אבל ברמת המיקרו אני נכנס עם ספורטאים לפאזת המסע רק אם אני חושב שזה משהו "בר השגה" עבורם. בטווח של חודשים או שנים אחדות. אני קורא לזה "אזור חיוג". קשה להגדיר מי בדיוק נמצא באזור חיוג הזה. וקשה לי להסביר איך בדיוק אני יודע. בדרך כלל זה מבוסס על מספרים שאני רואה באימונים, ביצועים בתחרויות ותחושת בטן. מפעם לפעם אני נתקל באנשים לא ראליים. כאלה שחושבים שהם קרובים אבל זה בעיקר סוג של שכנוע עצמי. ומצד שני מפעם לפעם אני נתקל באנשים שהם הרבה יותר קרובים ממה שנדמה להם. לפעמים הם אפילו לא חשבו שזה משהו ראלי עבורם.
זמן ומקום
כדי לצאת למסע להשגת הסלוט הספורטאי צריך להיות במצב שבו החיים שלו יוכלו להכיל את הנגזרות של המסע. מספיק זמן פנוי, גמישות מסוימת בשאיפה, יכולת כלכלית מסוימת, וכדומה. לצאת למסע הזה לפני ילדים למשל או אחרי שהילדים מתבגרים זה כמובן הרבה יותר ראלי מאשר עם 3-4 ילדים קטנים. אבל רק לאחרונה הוכחנו שגם זה אפשרי. לצאת למסע הזה כשאתה בדיוק בונה את חייך ומקים עסק גדול זה כנראה לא תזמון טוב. לצאת למסע הזה כשאתה בסטאז' כרופא או עורך דין זה כנראה יסתיים בפציעה, עייפות כרונית ומפח נפש גדול. דברים צריכים לקרות בזמן ובמקום הנכון.
גם הסובבים אותך חייבים להיות שותפים לתהליך. לתמוך, או לפחות לא להתנגד. אחרת זה פשוט לא יעבוד. מתישהו זה יתחיל להפריע להם והם יביעו את מחאתם.
הכלת כישלונות
מתוך הניסיון שלי אחד הדברים הכי חשובים במסע להשגת הסלוט הינו היכולת להכיל כישלונות. להתמודד ולהתגבר עליהם. אוקיי, יצאתי למסע, השקעתי, אני מצפה להצליח. לא זה לא עובד ככה. לפחות לא בפעם פעמיים הראשונות שאתה מנסה בדרך כלל. תהיה מוכן לזה. אל תשתבלל ותתייאש. אל תגיד חשבתי שאם אעשה את הדברים נכון "יגיע" לי להצליח. אולי זה אכן יגיע. מתישהו.
הכישלון אמור לדרבן אותך. להגביר אצלך את המוטיבציה להצליח. אם הוא מוריד אותך למטה זאת בעיה.
"המסע בדרך כלל מפרך למדי וטוב שכך" | צילום: טלי שיינברג
המאמן שלך אמור לסייע לך להבין איפה יכולת לעשות דברים בצורה טובה יותר. לתחקר איתך את ההכנה והתחרות, לבודד משתנים, וביחד אתם אמורים לצאת עם סט של תיקונים וכיוונונים לקראת הניסיון הבא שלך. וכמובן גם להחליט איפה ומתי הוא יתרחש.
בחירת תחרות
החלק הראשון במסע לעבר זכייה בסלוט הוא להירשם לתחרות. אבל לא כל תחרות מתאימה וטובה לכל ספורטאי ויש הרבה שיקולים בבחירת התחרות. קודם באיזה עיתוי בשנה מבחינת עומסי החיים תוכל להיות הכי פנוי ולהגיע הכי מוכן. הדבר השני הוא מאפייני התחרות מבחינת מסלול ותנאים. ככל שאתה בוחר תחרות שהיא יותר מתאימה עבורך כך אתה מעלה את סיכויי ההצלחה.
כל שנייה קובעת
בהרבה תחרויות איש ברזל סלוטים מוכרעים על שניות בודדות. לכל דבר יש משמעות מכרעת. ציוד, ביגוד, תנוחת רכיבה, רגליים מגולחות וכדומה. זה לא סתם שואו-אוף ופאסון. ההחלפות למשל הן משהו סופר חשוב בעיני. גם ברמה הפרקטית של חיסכון בזמן וגם ברמה הסמלית. אם עשית החלפות של 12 דקות במצטבר אתה לא יכול להגיד לי שהלכת להילחם על סלוט. אלא אם זה באיירונמן וויילס.
לא שברגיל זה כן חשוב לי, אבל כשאני הולך להילחם על סלוט לא מעניין אותי איך אני אראה בתמונות. לא זיעה על המצח, לא ריר בזווית הפה, לא ג'לים על כל החליפה, ולא עוד דברים אחרים. מי שמחפש אסתטיקה שיחפש אותה במקום אחר. סלוטים בדרך כלל לא באים כשאתה עסוק בלהראות יפה.
סלוטים מחוללים סלוטים
הרבה פעמים סלוטים מגיעים קצת כסוג של "מגפה". זה קורה קודם כל בגלל העניין הפסיכולוגי. כשאתה רואה חבר שלך לאימונים, מישהו "מקבוצת השווים" שלך, מגיע לסלוט, אתה לא יכול שלא להתחיל לחשוב שאולי גם אתה יכול. למעשה, מספיק שאתה רואה חבר שלך מנסה וזה כבר קצת משפיע עלייך. אם הוא מנסה כנראה שהוא חושב שהוא יכול, ואם הוא יכול אולי גם אני יכול.
הדבר השני הוא כמובן האנשים שאתה מוקף בהם ומתאמן איתם. אם המילה "סלוט" היא משהו שמדברים עליו וזה לגיטימי להיות הישגי ויומרני, הסיכוי שתעשה סלוט לדעתי עולה. הסביבה תדחוף אותך קדימה, באופן מודע ולא מודע. ספירלה חיובית.
לסיכום, תחלום הוואי. זה כיף. ואם הגיעה העת המתאימה ואתה חושב שאתה ב"אזור החיוג" ובשל, צא למסע. המסע בדרך כלל מפרך למדי וטוב שכך. ככה אתה יותר מעריך ויותר נהנה מהנוף מהפסגה. הייתי שם. לדעתי זה שווה את זה.
להרשמה לישראמן לחצו כאן
נהניתי לקרוא את הכתבה ואני מסכים איתך בהרבה דברים…
אבל בעיני סלוט הוא לא דבר כזה ראוי וחשוב.
כאילו ברור שאם החלום שלך זה להגיע לאיירוןמן בהאוואי אז לך על זה בכל הכוח ,
תתאמן כאילו אין מחר, תקנה את הציוד הכי וואו, תגלח את המפשעה , התאמת אופניים, תחסוך כל גרם, תקנה נעליים עם קפיץ קרבון , ותשלם אלפי דולרים למנהרת רוח .
אבל לדעתי זה חלום די דבילי.
אוסיף כאן שלא הייתי בהוואי וגם סביר להניח שלא אהיה אבל דיברתי עם כמה אנשים שהיו וראיתי כמה וכמה אליפויות בטלויזיה.
מדובר על אירוע ממוסחר ברמות על , יקר, רחוק, חם וצפוף…
הדבר שזה הכי מזכיר לי זה את החאג' המוסלמי, וגם הפנאטיות הנדרשת היא די דומה ללהגיע למדינה שבסעודיה עם המוני זרים להקיף סלעים.
אני לא מפחית מגודל ההישג של מי שמצליח במיוחד אם התחיל לעשות טריאתלון כמבוגר , אין ספק שזה קשה להגיע להוואי , אני רק מטיל ספק בנחיצות של הדבר.
האם את כל האנרגיה שלך אתה רוצה לרתום לצורך הגעה לאירוע מסחרי?
הטריאתלון התחיל כהתערבות של חבר'ה שרצו לבדוק את הסיבולת , והתעשייה שזה הפך להיות קצת דוחה אותי. אם אתה ספורטאי מקצועי זה סיפור אחר
יש סיבה שזה נקרא ספורט חובבני וכל העניין של למקצע אותו הוא מטופש.
לעניות דעתי את כל הזמן והאנרגיה וגם הכסף הזה, עדיף להשקיע במקום אחר.
אולי בטיפול פסיכולוגי, או במדיטציה.
וחכה שאגיע לתעשיית האופניים… ואופניים שעולות כמו פעמיים היונדאי שלי…
SAV צודק ב 100 אחוז, כתבה די פתטיט על אנשים פתטיים שלוקחים את עצמם ברצינות מדי. חברי החובבנים, תהנו מהספורט, רוצים להיות הישגיים, מצויין, אבל בגבולות הנורמה החובבנית. חבל על כל האנרגיות, הבזבוז הכספי, המחיר הבריאותי, מערכת חיסונית חלשה, המחיר המשפחתי, החברתי (ללכת לישון ב 20 ולדבר רק על אימונים משעממים), הירדמות בעבודה, העייפות התמידית בבית שמלווה בעצבנות. הכי גרוע זה לשמוע את סיפורי הגבורה אחרי, המעוף העצמי, הקעקוע המטופש וכו. אני באופן אישי מעריך ספורטאים שעושים איש ברזל, מרתונים וכו, אבל רק את אלה שדעתם לא משתבשת עליהם. הגבול בספורט הסיבולת החובבני בין נורמליות לפתטיות הוא דק. הפייסבוק ללא ספק מחמיר את התופעה.
ספורט לנשמה ולבריאות לא לשיבוש הדעת
אם הנושא לא מעסיק אתכם ולא מאפיין את חייכם אז מדוע יש לכם צורך נואש להגיב פה? המאמר הנ"ל נועד לקהל מאוד מצומצם אך תאב מידע שמסתמך על העצות והניתוחים כדוגמת אלו שמתפרסמין רק כאן בשוונג ולא בערוץ הספורט או בONE. זה לא שאת המידע שכתוב כאן או בכתבות אחרות ניתן למצוא בכזו קלות ופשטות כפי שיש כאן. סוף מעשה במחשבה תחילה!