הבריחה מרכיבה בחום יולי לעבר האלפים האיטלקיים הקרירים השנה, התרחשה בעמק קטן הנקראה קיאבנה ומרוחק כ-16 ק"מ מאגם קומו. אך מאחר והסבירות שמי מכם שמע על העיירה קיאבנה, שווה לסבירות שברגע שאתם קוראים את הכתבה הזו יורד גשם, העדפתי לכנות את האירוע על שם האגם התכול שהוא גם אתר מורשת עולמית.
לכתבות נוספות בנושא:
לטורים הקודמים של נעה כפרי
אפילו המדוזות לא קילקלו: חוויה בלתי נשכחת במשחה "דולפין" אשדוד
"משכב לידה", גרסת אשת הברזל: אז איך באמת חוזרים לפעילות אחרי לידה?
אם לא שמעתם גם על אגם קומו, לפחות שמעתם על ההרים האלפים, נכון? שרשרת ההרים העצומים האלו, מנוקדים לבן בפסגה, מביטים עליכם מכל מקום בו אתם מדוושים, או אפילו סתם הולכים לתומכם ברחוב עם גביע גלידה ביד. במהלך השבוע חרשנו כל סרפנטינה שעולה מהעמק לכל הכיוונים, והופתענו בכל פעם כמה פניות חדות ותלולות כאלו יכולות להיות עד הקפוצ'ינו הנכסף בפסגה.
עמק קיאבנה
נכתב Chiavenna אך מבוטא קיאבנה (כמו קיאנטי). האזור מוכר יותר עבור רוכבי השטח הישראלים, ופחות מוכר עבור רוכבי הכביש. הכבישים במצב מצוין, וקיימים אפילו שבילי אופניים רבים בעמק עצמו עבור הולכי רגל ואופניים בלבד, שמייתרים את הרכיבה על אותו האספלט עם הרכבים.
בשל סיבות אלו, א' – לא פגשנו באף ישראלי בכל השבוע וב' – השכרת אופני הכביש לא הייתה אירוע פשוט. עבור יתר 40 חברי המשלחת, האירוע היה פשוט מאוד. הם ביקשו מידה או סיפקו לי את גובהם ו-וואלה – חיכו להם אופניים עם שמם במקום. אני מצאתי את עצמי מתעסקת במשך חודשים במציאת חנויות אופני כביש ברדיוס של 100 ק"מ מהעיירה הזעירה, בשלל מידות ועם כל סוגי הבקשות לגלגלי שיניים, מערכות הילוכים ואף אוכפים, וכיצד לשנע אותם לאזור קיאבנה.
המשלחת השנה הייתה הגדולה ביותר שהוצאנו בצוות GOLDENTRI לאיטליה עד כה, וגם הכי מגוונת. היא מנתה 42 איש: מגיל 7 חודשים ועד גיל 74 שנים. היא כללה את סבתא טובה עם שני נכדים מקבוצת IGP שעשו לכולם בית ספר, 10 בני נוער מקבוצת הנוער של הסוהו, חברי קבוצה והרבה רוכבים "מבחוץ" שהצטרפו לאתגר.
העיירה הקטנה מפורסמת בשל סמיכותה לעמק קומו ובמרחק של טיול יום ממילאנו. העמק שנמצא במרחק ארבע שעות טיסה מת"א פלוס נסיעה של שעה וחצי, גובל בצפון במעבר השפלוגה (Passo dello Spluga), שגם אותו דאגנו לטפס אם חששתם – על 30 הקילומטרים של העלייה הבלתי פוסקת מפתח המלון ועד לגובה 2,114 מטר. למי שזה לא הספיק לו, המשנו לטפס למקטע שכיכב בג'ירו דה איטליה בשנת 2021, האלפ מוטה (Alpe Motta) שבחורפים כתיקונם משמש כאתר סקי מרהיב.
על פסגת האלפ מוטה. מימין לשמאל: אמנון לוין, גדי מאייר, נעה כפרי, אלכס וייסמן, אלה דנון, עמית קפלן ותמר שטיינר | צילום: אנריקה קפריו
בסיום יום הרכיבה, איכסנו את האופניים במחסן הייעודי, דילגנו באלגנטיות סביב הבריכה שבחצר המלון יחפים על הדשא הנעים, וירדנו ככה לטבילה בנהר מי השלגים שזרם לו למרגלות המלון. הגוף החם מיום הרכיבה המאומץ, יחד עם מי השלגים השקופים, יצרו שילוב כואב למגע כפות הרגליים. הכי קרוב לאמבטיית קרח שיש. אני חושקת שיניים כדי להצליח לשבת בתוך המקפיא ולאושש את שרירי הרגליים שהתאמצו. הבירה הקרה ביד עוזרת לכך. וגם הסאונה החמה שמגיעה אחר כך.
הקיר של סורמאנו
אל העלייה המפורסמת ביותר, אותה טיפסנו במהלך השבוע, לא פשוט להגיע. היא נמצאת על חצי אי בצד הנגדי של אגם קומו. את הרכיבה התחלנו בכמעט שעה של רכיבה שטוחה סביב האגם המטריף הזה עם נוף משגע, את השעה חתמנו בעלייה על מעבורת יחד עם האופניים, הקסדה ואפילו רכב הליווי! חוויה בפני עצמה. לאחר שיט קצר של כ-10 דקות חצינו את האגם לצידו השני לחצי האי בלאז'יו, מעוז אליו עולים לרגל רוכבי כביש רבים.
מיצגים במוזיאון האופניים | צילום: נעה כפרי
כדי להגיע לתחילת העלייה הזו, יש לטפס עוד שתי עליות סטייל נס הרים. בקטנה. אז מגיעים למוזיאון רכיבה על ראש הר עם אינסוף זוגות אופניים וסיפורים מעניינים מאחוריהם: למשל אופני הנג"ש הראשונים עם בלמי דיסק, אופני טור דה פראנס מודל תרפפ"ו מעץ מלא, עם הילוך אחד בלבד (סינגל ספיד), אופניים עם גלגל דיסק קדמי + אחורי ועוד כל מיני תופעות מעניינות אחרות.
בכניסה למוזיאון ארון נעליים בו ניתן להחליף את נעלי הקליטים בנעלי קרוקס נוחות לשיטוט תרבותי. חנות המוזיאון גם היא שווה ביקור. רק חכו שיחדשו את המלאי אחרי שלא הותרנו חולצות רכיבה על המדפים. מהמוזיאון נשקף נוף של כל האי, ולצידו כנסיה בה יש לשאת תפילה לאל האופניים, לרכיבות בטוחות, ללא פנצ׳רים, כבישים ללא בורות ומזג אוויר אביבי תמידי.
איציק הובר בעצירה קצרה לתפילה נגד פנצ'רים לאלוהי האופניים | צילום: שחר סרי
שיא העלייה האייקוני מגיע לאחר היציאה מהכפר סורמאנו: 1.9 קילומטרים של 17% שיפוע ממוצע, עם פיק של 27% שיפוע בשיא. לא סתם היא נקראת "הקיר". שיפוע רציף ללא אף רגע לנשום, פשוט לא מאפשרים לרגליים לפדל באיזה שהוא שלב. אסורה הכניסה לרכבים. אין לנסות לרדת את הדבר הזה. מבין הרוכבים בקבוצה, ספרתי שלושה שהצליחו לרכוב את כל ה-1.9 קילומטרים מבלי לרדת מהאוכף.
כל מטר עלייה מסומן וגם שמות וזמנים של רוכבים מפורסמים ששברו על העלייה הזו שיאים כתובים על האספלט לאורכה, כמו גם ציטוטים של רוכבים משנות ה-60, למי שמצליח להתרכז בקריאה תוך כדי פידול מאומץ בזיגזגים בקאדנס 20.
מי שמעוניין בפסטה המצוינת בפסגה מבלי לסבול באנך, יכול להשתמש בכביש העוקף הארוך במקצת, שבו השיפועים חד ספרתיים ושפויים בהרבה. לא חשבתי שאשתמש בתיאור של פעולות באנך שלא קשורות לפעלולים אווירובטיים בקרב אוויר, אבל הנה, גם זה קרה.
אחד הרוכבים המתמידים המשתתפים במחנה מדי שנה, גיא פסח, מספר מנקודת מבטו: "רוכב גדול אני לא, וחובב אתגרים גם לא, אבל אם כבר הגענו עד הלום – למה לא לנסות. במקרה הרע נלך ברגל, הרי זה שביל טיולים. במקרה הטוב – נסיים על הפדלים. מהרגע הראשון השיפוע הוא משהו שכמעט ולא פגשתי, בטח בארץ, אך גם בטיפוסים אחרים באיטליה. המחשבות בעיקר סובבות סביב איך לשרוד את השיפוע לאורך זמן, איך מתנתקים מהקליטים שניה לפני שנופלים, ואיך ממשיכים אחר כך.
צילום: אנריקה קפריו
"את מאות המטרים הראשונים אני שורד בהצלחה. מרגיש שזה אפשרי למרות שמחשבון הרכיבה שלי מראה רוב הזמן שיפועים באזור 20% וצפונה. מנסה להנות מהדרך, מנסה להבין את כל הסימונים על השביל הסלול רק בכדי לגלות שכל מטר גובה מסומן והמרחק בין שני סימונים ממש אבל ממש קרוב. מאחל לעצמי רק לראות שהרווח הולך וגדל, אבל מבין שאני רק משלה את עצמי. המאמץ הולך וגדל, אבל מרגיש טוב עם הרגליים. לא מגיע לתחושת 'אין לי מה לתת – תודה רבה'. מאמין שזה אפשרי, רק בכדי לגלות שבאמצע המסלול יש שער שמחייב רוכב כמוני לרדת ולעבור רגלי. מבואס, אבל מבין שחשוב לתרגל התחלת רכיבה ב-22%, ואין מקום טוב יותר לעשות את זה מאשר על המסלול הזה.
"המנוחה הקצרה להסדרת דופק עוזרת להמשיך ברכיבה, אבל לאחר כמה מאות מטרים בודדים אני מרגיש שלרגליים כבר אין מה לתת. מנסה כמה טכניקות מהמדריך לרוכב המתחיל, כמו לרכוב בסללום. אלא שהמסלול צר וזה לא אפקטיבי. מנסה לעמוד ולייצר יותר כוח, אבל גם זה לא ממש עוזר כי אין לי איך ומאיפה (אין מה לעשות עם פלטה 30 וקראנק 172.5 לרוכב בגובה 1.70). נכנעתי למסלול. ירדתי והמשכתי ברגל מטרים ספורים שנתנו לי אוויר ורצון עז לסיים ברכיבה – וחזרתי לרכוב. עובד עם מה שיש, מנסה לחשב בראש כמה עוד נשאר, כמה עוד יש לטפס – אבל ממש לא מצליח. כבר לא זוכר באיזה ק"מ התחלתי ובאיזה גובה (ואני לא מכיר את כפתור ה LAP במחשבון) אסיים. מנסה להבין מה זה כל הזמנים שכתובים על המסלול ואיך זה קשור, אבל מחשבה מייצרת מציאות – והמציאות אומרת שהגעתי לשער הסיום ברכיבה עם שיא אישי שאני מקווה שלא יצא לי לבחון אותו בעתיד".
צילום: אנריקה קפריו
טעימות יין
אחרי שלושה ימי רכיבה מאומצים – מגיע לנו יום חופש! יצא גם שיום המנוחה נפל על יום שבת מנוחה. בערב שבת התארחנו לארוחת ערב במסעדה לגדות הנהר. למסעדה ישנה מערה, הנקראת "קרוטו", מונח נפוץ מאוד פה באזור. למעשה זהו חלל שמתקרר באופן טבעי מתוך חור בקיר המערה, אשר מזרים אליו אוויר קר ממעמקי האדמה. מערות טבעיות אלו משמשות לשימור נקניקים, גבינות ואף יין. מעליהן צמחו ברבות השנים מסעדות, בתי מגורים ומלונות.
את יום המנוחה בילינו בטעימות יין ביקב מקומי. על אף שהבוקר נפתח בריצת בוקר בין מפלים ולאחריה שחיה בבריכה של הכפר, זה נשמע כמו בילוי רגוע מדי מכדי לציין בכתבה באתר כמו שוונג, נכון? גם לי זה היה נשמע יותר מדי רגוע – ולכן החלטתי שאת הדרך ליקב, שנמצא על פס פיאנאזולה (Pianazzola) אותו טיפסנו ברכיבה יומיים לפני כן, נטפס גם ברגל דרך מאות מדרגות שמתפתלות מעלה-מעלה דרך יער עבות וכפרים ציוריים.
העלייה התלולה הלא נגמרת לגובה 627 מטר הסתיימה במרפסת נוף עם ספסל ציורי בחצר של כנסייה עם צריח. חלק מהרוכבים העידו שלא הזיעו ככה באף יום רכיבה. אופסי. כמה צעדים נוספים באנך, והגענו בדיוק בזמן להשתכר מארבעה סוגי יינות בצבעים ובניחוחות שונים ביקב מקומי מדהים וטעים. המאכלים והיינות שהוגשו לנו כולם מקומיים ומיוצרים ללא בצורה טבעית ללא תוספת סוכר וחומרים מלאכותיים.
כוכב אחד לבד מעז
את רוב העליות רכבתי בחברת גדי מאייר, הלא הוא בן זוגה של. גדי הקפיד לתאר כל עלייה לפי דמיונה לעלייה ישראלית מוכרת אחרת. חשוב לציין שדמיונו של גדי מפותח עד מאוד. כך יצא שאנחנו מפדלים לנו בכפר האיטלקי הקטן סורמנו, עם בתים קסומים חפויים לבנים אדומות, מזרקה ולידה צריח כנסייה שמעטר את הצומת עם הכביש הצר הסלול בצורה מושלמת ומתפתל מעלה בשיפוע תלול מדי, הוא מוצא לנכון להזכיר שזה "כמו מג'דל שאמס".
"בול, גדי", אני עונה. "אחד לאחד". רק איפה הדרוזית שתפתח פה טאבון עם פיתה זעתר.
נעה כפרי וגדי מאייר בתחילת העלייה של סורמנו. הצטלמנו עם השלט וברחנו לכביש העוקף | צילום: סמואל
את השבוע חתמנו בארוחה במסעדת מישלן כוכב אחד, אחרי ההצלחה המהדהדת של המישלן של שנה שעברה. גם השנה היינות האיטלקים לא אכזבו. אפרופו שנה שעברה, הכתבה שכתבתי על החופשה בדולומיטים בשנה שעברה זכתה לכותרת: "מי יעשה לי כביסה עכשיו?", ותודה לגיא דר, עורך שוונג, על התמיכה בזוגיות.
אחרי שקרא את הכתבה בשנה שעברה, החליט אלדר להצטרף כדי לעזור לי לענות על השאלה הפתוחה שהשארתי בסופה. כלומר, להנות לפחות מכך שמישהו אחר עושה לו את הכביסה במשך שבוע, בזמן שהוא רודף אחרי תינוק בן שבעה חודשים שזוחל ליפול מכל צוק באזור – או לפחות ללעוס בחדווה כל כבל חשמל שנמצא באזור. כך שהרווחתי על הדרך גם חופשה משפחתית והייתה יכולה להמשיך להניק את העולל בסיום עוד יום רכיבה מוצלח. נתראה בשנה הבאה, כלומר בסוף אוקטובר – אז אנחנו ממריאים לרכוב בצד הלא נכון של הכביש בקפריסין! אריבדרצ'י!
