אני רצה לאט יותר בשביל הכלב שלי והוא רץ בשביל ההתמדה והאושר שלנו.

לפני חמש שנים מצאתי את חוליו בתחנת דלק נטושה בצפון, פינצ'ר קטן וצולע, רזה ופצוע.
עצרתי את הרכב, פתחתי את הדלת, שרקתי לו והוא מיד קפץ פנימה אל הרכב שלי ואל זרועותיי.
מאז אני וחוליו בלתי נפרדות, הוא כמו איבר בגוף שלי, הוא הלב שלי.

נועה זילברמן והכלב שלה חוליו בריצה המשותפת שלהם | צילום: עידית נוסבאום

לעוד טורים בשוונג
"כך ויתרתי על המשקל שלי והסכמתי להשמין"
הצד הפחות יפה של תקופת חיטוב
שמנה ובריאה, יש דבר כזה?

לפני חצי שנה הרגשתי שחוליו צריך יותר פעילות גופנית וחיות, ואני באותה התקופה ממש התקשיתי לרוץ ולהתמיד. אז התחלתי ללכת איתו הליכות ארוכות בקצב נעים, עם הזמן שילבתי בהליכות גם ריצות קלות לפרקים ועצירות למים ולקירור שלו וכך בקשיבות רבה אליו יכולתי להקשיב לעצמי. עוד ריצה קלה ועוד ריצה קלה והכושר שלי ושל חוליו עלה בהדרגה, כמו בכל דבר בחיים, גם את זה עשינו ביחד.

אני וחוליו רצות יחד פעמיים בשבוע. אני לא מגיעה לאתגר האמיתי של היכולות שלי, אני שומרת על קצב נמוך ממה שאני יכולה, לא עולה על 8 ק"מ, עושה הרבה יותר עצירות למים ולקירור עבורו מאשר הייתי עושה אם הייתי רצה לבד ועדיין יודעת שאילולא חוליו, הכושר שלי היה הרבה פחות טוב.

הוא היה פחות כי לא הייתי מתמידה כמו שאני מתמידה בזכותו, כי לא הייתי בקשיבות כל כך גבוהה לצרכים שלו ובכך לצרכים שלי, כי הייתי מרגישה אשמה על קצב נמוך או על קילומטראז' שלא עולה ואז הייתי נכנסת למעגל הלקאה שהתוצאה שלו היא ממש לא התמדה מיטיבה. הכושר שלי היה פחות טוב כי היה לי פחות כיף לרוץ לבד, פחות משמח, פחות נעים, פחות מחבר, פחות טוב.

"הריצות האלו זה הזמן הקדוש שלנו" | צילום: עידית נוסבאום

במהלך החצי שנה הזו, צליעה כרונית שהיתה לחוליו נעלמה, פציעה שהווטרינר אמר שהיא חסרת תקנה ושהיא תישאר איתו לתמיד, הצליעה של חוליו נעלמה והחרדה שלי מחוסר התמדה נעלמה ביחד איתה.

הריצות האלו זה הזמן הקדוש שלנו, הרגעים בשבוע שאני בלי טלפון, בטבע, בבוקר המוקדם, רואה את חוליו רץ לפני, מחייך וצוהל, והלב שלי מתמלא צהלה, הצהלה שיש בו עוברת אלי, כאילו אנחנו חולקות את אותו הלב.

אני קוראת לעצמי מאמנת כושר הוליסטית, כי אני מסתכלת על כושר ובריאות כמכלול. כמכלול, פחות חשוב שאגביר מהירות, שאגדיל קילומטראז' ל-10 ק"מ ומעלה. פחות חשוב שארוץ עליות בקצב מסחרר או שאעשה אימונים עצמים מאוד.

יותר חשוב שאתמיד לאורך שנים, שתהיה קונסיסטנטיות שבועית של אימונים, שאהיה מאושרת, שאהנה באימונים, שסרוטונין יופרש בגופי ולא קורטיזול, ששמחה תמלא לי את הלב, שיהיו לי קשרים משמעותיים, שאהיה קשובה לעצמי ולסביבה, שארגיש סיפוק ולב מלא באהבה.

ארגון הבריאות העולמי אמר שהממוצע השבועי המומלץ לפעילות גופנית הוא 150 דקות. בדיוק שלושה אימונים (כוח ושתי ריצות של אושר). אני מסתייגת ממקרים מיוחדים של שיקום או פתולוגיות, מדובר על החתך הרחב שבאוכלוסייה. 150 דקות זהו זמן מספיק כדי להיות בעשייה גופנית בריאה. אין צורך ממשי להגיע לקצוות ולאתגר עוד ועוד.

זה אמנם יכול להיות מחובר ומיטיב לאנשים מסוימים אבל בטח שלא לכולן ואפילו לא לרוב. ואם בבריאות עסקינן, אז יותר חשוב שתמצאו מה יעזור לכן להתמיד לחיים שלמים, לתקופות ארוכות. מה יעזור לכן להיות בשמחה, אהבה, כיף ואושר, בלב מחובר ובגוף שנעים לו.

"הכושר שלנו עלה בהדרגה" | צילום: עידית נוסבאום

כי זה מה שיעזור לטווח הארוך והרחוק, למנוע מחלות, לשמור על תפקודיות גבוהה וטובה ולהיות בבריאות גופנית ונפשית כאחד.

אני אמנם הצלתי את חוליו, אבל הוא ללא ספק הציל גם אותי.

נ.ב. לא כל הכלבים בנויים לריצה. חשוב להתייעץ עם וטרינר לפני כן ובמידה ואכן מחליטים לרוץ עם הכלב, חשוב לעשות תהליך הדרגתי מאוד, עם הרבה קשיבות לכלב, זמנים להתקררות ומים, וכמובן בשעות לא חמות.

נועה זילברמן | מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית