נתונים יבשים תחילה:
• בסך הכל, 225 מדליות חולקו בתחרויות שחיית הבריכה והמים הפתוחים בפריז 2024 (כולל כל המדליות במשחי השליחים).
• 131 שחייניות ושחיינים מ-19 מדינות זכו לחזור מפריז עם מדליות (כולל כל שחייני השליחים).
כל 19 המדינות ששחייניהם זכו במדליות אולימפיות, גידלו מדליסטיות ומדליסטים בבית. לא פחות מ-10 מדינות אירופאיות זכו במדליות. בפילוח אזורי:
• שחיינים אירופאיים זכו ב-16 זהב (כולן אישיות) וב-38 סך סה"כ (2 מהן בשליחים)
• שחייני ארה"ב זכו ב-8 זהב (5 אישיות ו-3 בשליחים) וב-28 סה"כ (7 מהן בשליחים)
• האוסטרלים זכו ב-7 זהב (5 אישיות ו-2 בשליחים) וב-18 מדליות סה"כ (6 מהן בשליחים)
לכתבות נוספות בנושא:
נפתחה תיבת פנדורה: ביקורת קשה של השחיינים נגד התנהלות המשלחת בפריז
הבריכה של הפועל גליל עליון ספגה פגיעה ישירה: "אנחנו יתומים מבית"
עשה היסטוריה: רון פולונסקי הפך לישראלי הראשון שיורד מדקה ב-100 חזה
מבין השחיינים האירופאים שזכו במדליות, שלושה בלבד מתאמנים בארה"ב – ליאון מרשאן הצרפתי, הוברט קוש ההונגרי ומונה מקשארי האירית. התוצאה המספרית היא שרוב עצום (מעל 90%) מזוכי המדליות האולימפיים בשחייה מתאמנים כבסיס עיקרי בארצות המוצא שלהם, ולא במדינות אחרות.
בסתירה בולטת לרוב המוחלט, כשמגיעים לישראל, פחות מ-25 אחוז מבין 18 שחייני ושחייניות המשלחת האולימפית לפריז (17 בבריכה ואחד במים הפתוחים) התאמנו באופן עקבי ועיקרי בשנתיים האחרונות בישראל. ארבעה בלבד (שחיין אחד נוסף חילק את הזמן בין ישראל לצרפת).
המסקנה מובהקת – בניגוד לשחייה העולמית בכלל והאירופאית בפרט, שחיית הבוגרים בישראל עברה Outsourcing (מיקור חוץ) מלא. היפוך מוחלט למה שמתרחש במדינות העולם ובמדינות אירופה בפרט, שמגדלות ומאמנות שחיינים אצלן בבית, מגילאי הילדים, דרך נוער ועד דוכני המדליות האולימפיים.
לאון מרשאן ובוב באומן. היוצאים מן הכלל | צילום: Swimswam
בישראל אין בשנים האחרונות אף מרכז אימון שמאמן באופן פעיל מספר שחייני עילית בוגרים. נקודה.
נתון נוסף ששווה להתעכב עליו, הוא מקור המדליות האולימפיות הישראליות בכלל. היו לנו 20 כאלו בסך הכל. 14 מהן בענפי הג'ודו והשייט, 4 בענפי ההתעמלות (אמנותית ומכשירים), אחת בקיאקים ואחת בטקוואנדו.
כל זוכי המדליות האולימפיות הישראליות אי פעם, קיימו את עיקר תקופת האימונים האולימפית שלהם בישראל כבסיס הבית (עם מחנות אימון בחו"ל כמובן) ותחת מאמנים שחיים בישראל. המציאות המשמחת היא שבענפי הג'ודו, השייט וההתעמלות הפכה ישראל למדינה בעלת רקורד מוכח באימון ספורטאים מגיל ילדים ועד למדליות אולימפיות. בשחייה, ההיפך הוא הנכון.
דור השחיינים האולימפיים הנוכחי – איפה גדלו ואיפה הוא היום?
מבחינת עומק ואיכות, קשה להתווכח עם הטענה שדור השחיינים האולימפיים הנוכחי הוא הטוב שהיה בישראל. מתוך 18 השחייניות והשחיינים הישראלים בפריז, 16 גדלו כשחיינים בישראל (שתי שחייניות שליחים – אנדי מורז ואיילה ספיץ – נולדו ושחו בארה"ב).
לוקטב, סולובייצ'יק, בן שטרית וגרומי. כולם מתאמנים בארה"ב | צילום: סימונה קסטרווילארי
כמה וכמה מהשחיינים האולימפיים הישראלים שבו לפני גיל 18 מאליפויות אירופה לנוער עם מדליות אישיות, בין השנים 2016-2022. ביניהם: אנסטסיה גורבנקו, רון פולונסקי, גל כהן גרומי, תומר פרנקל, דניס לוקטב ולאה פולונסקי (בין השנים 2016-2019); מרטין קארטבי שזכה במדליות אישיות בשנים 2021 ו-2022; ובר סולובייצ'יק שזכה במדליה בשליחים.
בגזרת המים הפתוחים, מתן רודיטי שסיים עם הישג השחייה האולימפי הגבוה ביותר של ישראלי אי פעם – רביעי במשחה המים הפתוחים באולימפיאדת טוקיו – ופעמיים סיים חמישי באליפויות אירופה לבוגרים, התאמן ברוב המכריע של חייו בישראל. (במאמר מוסגר: בשנים 2023 ו- 2024, לא זכתה ישראל באף מדליה באליפות אירופה לנוער. דבר שמעיד על העתיד הלוט בערפל של השחייה האולימפית הישראלית)
ההישגים של כל דור השחיינים הזה, עד הגיעם לגיל 19-20, הושגו כולם בדלת אמותיה של מערכת השחייה והאימון הישראלית. אבל שם זה נעצר. לאחר המשחקים האולימפיים בטוקיו, רבים מהשחיינים היגרו ועברו לגור בארה"ב למטרות לימודים ושחייה במכללות.
גורבנקו ופולונסקי חוגגות זהב וכסף באליפות אירופה | צילום: סימונה קסטרווילארי, איגוד השחייה
באופן חריג, מתוך כ-16-20 שחיינים השחיינים הישראלים במכללות, רוב גדול מהאולימפיים מסיים את התואר שלו במכללות ביחד, בקיץ הבא. בין המסיימים בעוד שנה – גל כהן גרומי, רון ולאה פולונסקי, תומר פרנקל, אביב ברזלי, דניס לוקטב, בר סולובייצ'יק ועוד. בזמן שרוב השחיינים הבכירים עזבו לארה"ב, מערכי אימון הבוגרים של השחייה הישראלית הצטמקו.
ביקורות השחיינים על ההופעה הישראלית בפריז היא טכנית וחלקית
ביקורות השחיינים על מה שקרה במשחקים בפריז היא חלקית ורחוקה מלהיות מספקת. הם בעצמם יודעים כי מדובר בביקורת תפעולית-טכנית, של שחיינים שלדבריהם חוו התנהלות בלתי מקצועית של המשלחת בתחרות בפריז עצמה, וגם בהכנות במהלך החודש וחצי לקראתה.
אלא שהתייחסות רצינית לביקורת זו, ואפילו תיקונה (הדרוש) לחלוטין לא תספיק. גם אילו הכל היה מתנהל בפריז בצורה מושלמת, הבעיות של השחייה הישראלית עמוקות בהרבה.
באשר לשחיינים האולימפיים, נראה על גבול המופרך לשלוח ספורטאים להתאמן 4-5 שנים במסגרות אימון שלמות והוליסטיות של המכללות האמריקאיות אלפי קילומטרים מכאן, ולצפות שבחודשיים/שבועיים האחרונים – אולי החשובים ביותר לפני האולימפיאדה – הם יחליפו את כל מסגרת האימון, ישנו את כל מה שעשו עד אותו רגע, ותוצאת השינוי הזה יהיה בסיום רצוי והכנה מושלמת למשחקים האולימפיים. בכל הכבוד, לא כך עובדים הדברים.
התרגולת הזו, שנוסתה כבר פעם אחר פעם, מניבה שוב ושוב את אותן תוצאות.
דניס לוקטב. פתח תיבת פנדורה | צילום: סימונה קסטרווילארי
ודאי שאין לשלול מכל ספורטאי את האפשרות לרכוש השכלה ולהגשים את שאיפותיו הספורטיביות באוניברסיטאות טובות בחו"ל. אך ריקון אלטרנטיבת אימון ישראלית ברמה הגבוהה ביותר, פשוט איננה באה בחשבון לענף שחפץ בהצלחה.
אם ענף השחייה רוצה לטעת שורש איכותי-תחרותי בישראל, אז כשם שענפי הג'ודו והשייט מצמיחים את ספורטאיהם בישראל ומביאים אותם מכאן לאולימפיאדה, אין מנוס משכך תעשה גם השחייה.
הבאת ידע מחו"ל איננה פסולה. אבל אם הידע לא נשאר ומוטמע בישראל, ערכו רגעי וחולף. כמעט אפסי. אפילו מעצמת שחייה כמו אוסטרליה לא בחלה להזמין ולשלם למאמנים בכירים מחו"ל שיעתיקו את מקום מגוריהם ליבשת הדרומית. בעבר, עברו לאמן באוסטרליה גנאדי טורצקי (מאמנו הרוסי של אלכסנדר פופוב), ג'אקו ורהרן (מאמנם ההולנדי של פיטר ואן דן הוגנבנד ואחרים), ועכשיו מלאני (מל) מרשל האנגליה (המאמנת של אדם פיטי) עוברת גם היא לאמן באונ' גריפית', קרוב קרוב לאתר אולימפיאדת 2032 בבריסביין.
איך מתקדמים?
ישראל היא מדינה ימית ומימית. על אף הטענה הצודקת של מועדוני השחייה בדבר "מצוקת מסלולים", יש בישראל גם ים וגם מאות בריכות קיציות שמטעמים שונים (חלקם בירוקרטיים-רגולטוריים) לא מנוצלים באופן מיטבי לטובת ענף השחייה. הפוטנציאל של ענפי המים בישראל הוא אדיר (וחכו שייכנס ענף ההצלה הימית הספורטיבית).
מצוקת מסלולים | צילום: Shutterstock
לא נכון, ותהיה זו טעות, אם הנהלת איגוד השחייה תנסה לתפקד כמנהלת/מאמנת של נבחרת ישראל. אין זה מקומה. זהו מקומם של אנשי מקצוע שהנהלת איגוד צריכה לתת בהם אמון, למסור להם את שרביטי האימון והניהול, ולצקת בפעילותם סמכות ואחריות.
הצעד ההכרחי הראשון שהנהלת האיגוד נדרשת לו, הוא לעצור לנסח חזון משותף להווה ועתיד ענף השחייה בישראל, ואחר כך לגבש מפת דרכים אופרטיבית להגשמתו. ככל שחזון משותף כזה קיים, לא ראיתיו. ככל שנעשו פעולות אופרטיביות להגשמתו, לא שמעתי עליהן.
בהקשר המקצועי-תחרותי ברמה העולמית, הנהלת איגוד השחייה צריכה לפעול לפיתוח והעמדת תשתית מקצועית, צוות, מערך תמיכה וניהול מקצועי במידה שביכולתה להעמיד, באופן שיוכלו להוביל את הצד המקצועי בנבחרות ישראל – בין אם באמצעות אימון שחיינים במועדונים; בין אם באמצעות אימון בצורה מרוכזת של קבוצה/קבוצות תחת אימון של מאמני נבחרות ישראל; ובין אם בשילוב בין שניהם (לפי העניין והצורך).
בנוסף, ככל שבאמת רוצים שהשחייה התחרותית הישראלית תתפתח, הגיע הזמן (מזמן) לדרוש שילוב של המוסדות הישראלים להשכלה גבוהה, כחלק מהתהליך. שחיינים לא רוצים ולא צריכים להעביר 2-3 שנים כעציצים חסרי מעש "ספורטאים מצטיינים" בצבא, ועוד כמה וכמה שנים במסגרות לא מספקות ובלתי יעילות להשגת תואר אקדמי. השילוב הנכון לשחיינים המצטיינים, ראוי שילבש צורה דומה לעתודה אקדמית בצה"ל – יצירת עתודה ספורטיבית-אקדמית בשילוב עם מוסדות ההשכלה הגבוהה והצבא. באופן בו גם לשחיינים, גם לאוניברסיטאות והמכללות וגם לצבא, יהיה מה להרוויח מהשנים הללו.
זמן ליצור שינוי בבריכה | צילום: איגוד השחייה
לסיום, והכי חשוב בטווח הארוך, הוא הצורך בחיזוק שיטתי ועקבי של מקומן של מועדוני (אגודות) השחייה, מאמניהם ומדריכיהם, הרחבת בסיס הענף ופיתוח יכולות ומיומנויות השחייה אצל ילדי ישראל. כשם שמושקעים בישראל מאות מיליוני שקלים בשנה למניעת תמותה מתאונות דרכים, אין סיבה שלא יושקעו כמה עשרות במניעת תמותה מטביעה.
כדוגמה – באזור בו אני גר, הושקה הקיץ יוזמה שכמה מאוהבי המים באזור פעלו זמן רב לקדם – לימוד שחייה כפיילוט בבית ספר יסודי, במסגרתו כל ילדי בית הספר לומדים שחייה, מיומנויות וסגנונות בהדרכת מדריכי שחייה בוגרי אגודת השחייה המקומית ותחת הדרכתה. הדבר מתרחש בשעות הבוקר בבריכה הקיצית הקרובה לבית הספר.
מודל דומה ניתן וראוי לפתח בכל בתי הספר היסודיים שבאפשרותם לעשות זאת. בפרט בחודשים יוני-יולי עבור תלמידי כיתות א'-ב'-ג' לפחות. בתי הספר ומועדוני השחייה הם שצריכים לבצע ולקיים. המשך טבעי רצוי לפעילות כזו צפוי להיות גלגול לתוך אגודות הספורט – בין אם אלו אגודות שחייה, טריאתלון או כדורמים.
לסיכום, השורה התחתונה מותירה אותנו עם שלוש שאלות בסיסיות:
א. האם יש חזון כולל לענף השחייה (שחורג מעבר לצורך בהכנה לתחרות הבינלאומית ולאליפות ישראל הקרובות)?
ב. אם כן – מהו? ומה הפעולות שנעשו על ידי איגוד השחייה להגשמתו?
ג. האם הבחירות הקרובות להנהלת איגוד השחייה (שצפויות בעוד כשבועיים), יכניס למערכת דם חדש שביכולתו וברצונו לפעול לנסח חזון כזה, ולהגשימו?
