הפעם הראשונה שלי באליפות העולם באיש הברזל בהוואי היתה בשנת 2010 כשנסעתי לתחרות כמאמן של אשת הברזל נינה פקרמן. הפעם השנייה כבר היתה כמשתתף בשנת 2013. שתיהן היו חוויות טובות מאוד. התאהבתי באי, באירוע ובתחרות. בדרך לארץ אמרתי לאשתי שצריך לחזור לשם פעם בעשור. טוב אולי פעם בחמש שנים. בכל פעם שאני עובר קבוצת גיל. זאת היתה התכנית – לנסות לחזור לאליפות העולם השנה, כשהתחרות תחגוג 40 להיווסדה.

בשנה שעברה נסעתי להשתתף במהדורה הראשונה של איירונמן המבורג ועם מעט מזל סיימתי עם סלוט לא מתוכנן. הבעיה היתה שהתחרות בהמבורג התקיימה באמצע אוגוסט והייתי רשום גם לאפיק ישראל שהתקיים באמצע ספטמבר. רצף מאוד קשה. בטח ובטח לספורטאי כמוני שסובל מאוד מחום וכבר לא מתאושש כמו בגיל 30.

"החום בישל אותי"

התפרקתי בהוואי. השחייה הלכה בסדר וגם ברכיבה הזמן שלי היה לא רע. אבל לאט לאט החום בישל אותי. כנראה שילוב של התייבשות ומכת חום. משהו כמו 10 ק"מ לתוך המרתון התחלתי להרגיש סימני מצוקה גופניים שאי אפשר וגם לא חכם להתעלם מהם. נאלצתי לעבור להליכה כדי לנסות להקל מעט על הגוף ובשאיפה להגיע איכשהו לקו הסיום.

אני ספורטאי הישגי ולפעמים גם תחרותי. אבל בהוואי לאף אחד ההגעה לקו הסיום אינה מובטחת. זה כנראה נכון במידה מסוימת לכל תחרות סבולת ארוכה, אבל בהוואי בגלל התנאים זה עוד הרבה יותר משמעותי. לא משנה אם אתה מקצוען או אחרון המסיימים. המשימה הראשונה היא להגיע לקו הסיום. אחרי בערך 17 ק"מ של הליכה השמש ירדה ואיתה הטמפרטורה. הגוף התאושש קצת וחזרתי לרוץ עד הסוף.

המשימה הראשונה היא להגיע לקו הסיום | צילום: טלי שנברג

סיימתי גאה בעצמי שלא פרשתי אבל כמובן גם מבואס. אף אחד לא אוהב להרגיש ככה בתחרות. הזמן על השעון הראה 11:11 שע', משהו כמו שעה וחצי יותר לאט מאשר בפעם הקודמת בשנת 2013. חתיכת פער. אבל אחרי כמה שעות התאוששתי והמשכתי הלאה. החיים לימדו אותי לקחת הכל בפרופורציות ולקבל את התבוסות שלי באותה אהבה כמו את הניצחונות. הכל לטובה.

בין דרום אפריקה להוואי

אחרי התחרות לקחתי כמה שבועות לחשוב מה הלאה. ידעתי שהתכנית המקורית היא לנסות לעשות סלוט למהדורת 2018 אבל רציתי לוודא שאני לא מונע מרגשי "נקם" בתחרות. אספתי את המחשבות ונרשמתי לאיירונמן דרום אפריקה שהתקיים באפריל.

האופניים שלי נשברו בדרך לתחרות בדרום אפריקה. אבל בזכות חבורה מופלאה של אנשים נעמדתי על קו הזינוק עם אופניים חדשים שהגיעו מהארץ. התחרות הלכה אפילו טוב מהמתוכנן. סלוט ובונוס נחמד של פודיום משותף עם אודי דורון מהקבוצה.

"מתרגש כאילו זאת הפעם הראשונה" | צילום: טלי שנברג

חפרתי עמוק בדרום אפריקה ולקח לי הרבה זמן להתאושש מהתחרות. כמו הרבה ספורטאים עם מוטיבציה בהתחלה ניסיתי להילחם אבל מתישהו הבנתי שזה לא נכון ואני צריך להוריד רגל מהגז. רק בקיץ חזרתי להרגיש טוב יותר באימונים. הבעיה שאז התחיל…הקיץ. התקופה בשנה שבה הגוף שלי הכי סובל. לא במקרה אני אוהב את הישראמן בינואר בהרי אילת.

באופן כללי בגיל 45 הגוף שלי כבר לא מה שהיה פעם. לא מבחינת התאוששות מתחרויות ארוכות ולא מבחינת היכולת לספוג עומס בשוטף. לקח לי זמן לקבל את זה ולעשות את ההתאמות. התכוננתי להוואי השנה עם הרבה פחות שעות אימונים מבעבר. פחות עומס ויותר התאוששות. רציתי להתאמן יותר. אני אוהב להתאמן הרבה ולהתאמן קשה. אבל הרגשתי שזה אולי יגרום לי להרגיש טוב עם עצמי בטווח הקצר, אבל לא יביא אותי לתחרות במצב גופני טוב יותר.

מחשבות לקראת התחרות

אין איירונמן קל. אבל באיירונמן "רגיל" אני יודע שאם לא יקרה משהו באמת יוצא דופן, אני כנראה אסיים. בישראמן ההגעה לקו הסיום היא אף פעם לא מובנת מאליה ולפחות מבחינתי בהוואי עוד הרבה יותר. בגלל תנאי החום הקיצוניים. זה מאוד פרסונלי. יש כאלה שהקור בישראמן מפרק אותם ויש כאלה שסובלים מחום. כנראה שילוב של גנטיקה וממדים פיזיולוגיים. בהכללה, ספורטאים של 60 ק"ג סובלים פחות בחום מאשר ספורטאים של 80 קילו.
לפחות מבחינתי האישית התחרות בהוואי מציפה אולי את הדבר שאני הכי פחות טוב בו. לכן המטרה העיקרית שלי היא קודם כל לסיים. בשאיפה בלי ללכת יותר מדי במרתון. כל דבר מעבר לזה יהיה באמת בונוס. אני אמנם הישגי באופי אבל אני גם למוד ניסיון וירלי.

שמונה ספורטאים ישראלים ישתתפו בתחרות השנה. שלושה מתוכם הם "תושבים חוזרים" והשאר ישתתפו באליפות בפעם הראשונה. הצעיר מביניהם בקטגוריית 18-24 והמבוגרת בקטגוריית 55-59. שמונה ישראלים בפעם השנייה ברצף זה מעיד על מגמה מאוד מבורכת. הענף מתקדם מכל הבחינות. אם לשפוט על פי הביצועים של החבר'ה הצעירים בתחרויות השנה ובמחנה האימונים המשותף שעשינו לאחרונה, אני חושב שיש סיבה להאמין שנראה הפעם תוצאות ישראליות טובות מאוד (שוונג יסקרו כאן באתר את התחרות ואת הנציגות הישראלית).

זאת עומדת להיות אליפות העולם הרביעית שאני משתתף בה (כולל אליפות העולם בחצי). אני מודה שאני מתרגש כאילו זאת הראשונה. תערובת של חשש, ציפייה, סיפוק ועוד. אני לא מנסה להלחם בהתרגשות הזאת. להפך. אני מכור אליה.

לחצו להרשמה לישראמן 2019