לקריאת המחקר המלא: נויטרופיליה לאחר ריצת מרתון
מושגי רקע: נויטרופילים נחשבים לקו ההגנה הראשון של הגוף מפני זיהומים שונים. תפקידם להרוס פולשים זרים כמו חיידקים ולסלק רקמות פגועות. במחקר זה נתאר כיצד נויטרופיליה וריצת מרתון קשורים אחד בשני ומה הקשר לתהליכי שיקום ונזקי ריצה.
מטרת המחקר המוצג הוא ללמוד על המנגנונים אשר אחראים על העלייה הזמנית שרואים במספרם של תאי דם לבנים מסוג נויטרופילים*, תופעה שנקראת גם "נויטרופיליה", אחרי ריצת מרתון.
מה קורה בגוף לאחר ריצת מרתון? | צילום: shutterstock
המחקר נעשה על ידי קבוצת מחקר מיפן והתפרסם לאחרונה ב-Eur J Haematol. פעילות גופנית אירובית כמו הליכה או ריצה ידועה ביתרונותיה כמונעת התפתחות של מחלות כלי דם, תנגודת לאינסולין (מצב טרום סוכרתי) וכן יש ביכולתה לעכב ואף למנוע מחלות קשות יותר שפוגעות באיכות החיים. זאת על אף שהשתתפות בפעילות כשלעצמה יכולה להוות סיכון למשל להתקפי לב, או לדום לב וכו'.
מחקרים שנעשו בעבר מצאו שיעור נויטרופיליה גבוה (98%), עלייה ברמות של C Reactive protein (CRP), וכן עלייה בקריאטין קינאז (CK) ומצאו רמות גבוהות בדם של מיוגלובינים אחרי ריצת מרתון. עלייה ניכרת בקריאטין קינאז, בייחוד מיוגלובולינמיה (בדם) ועלייה של מיוגלובינים בשתן הם סמן לנזק שרירי ולמעשה נותנים אבחנה לתהליך של Rhabdomyolysis*.
השחרור של מרכיבי תאי שריר לתוך זרם הדם משרה למעשה תהליך דלקתי שבעקבותיו יש עלייה ברמות של נויטרופילים. ככל הנראה הסיבה לכך שישנה נויטרופיליה לאחר ריצת מרתון הינה הנזק השרירי שמתרחש. מנגנון שני אפשרי שמסביר נויטרופיליה לאחר פעילות סבולת הוא תהליכי שינוע של נויטרופילים ממאגרים היקפיים לתוך זרם הדם. כמחצית מהנויטרופילים בגופנו נמצאים בכל רגע נתון בזרם הדם, כל היתר נמצאים בכבד, טחול, כלי הדם וכו'.
כוחות שמופעלים על דפנות כלי דם, אדרנלין, קורטיזול ידועים כגורמים ש"מגייסים" את הנויטרופילים מהמאגרים ההיקפיים לזרם הדם. מנגנון שלישי הוא שינויים בזרימת הדם ממערכת העיכול לשרירי השלד במהלך פעילות סיבולת. מנגנון נוסף מוצע הינו קשור לגורמים המעודדים גדילה ( G-CSF, IL-6), נקראים ציטוקינים. הציטוקינים שמשתחררים משרירי השלד בעקבות פעילות סיבולת נהוג להתייחס אליהם כאל מיוקינים*.
לדוגמה: IL-6 הוא הגורם הראשון שהוגדר כמיוקין Myokine ונמצא שהרמות שלו בדם עולות פי 100 לאחר ריצת סבולת, ככל הנראה יש לו תפקיד חשוב בהעלאת הרגישות לאינסולין. מצד שני ה IL-6 מתווך תהליכי דלקת. G-CSF משפיע על תהליכי השיקום והתיקון של סיבי שריר השלד והוא משנע תאים צעירים שיעזרו בתיקון.
נויטרופיליה נצפית לאחר פעילות גופנית מאומצת מאוד כמו למשל ריצת מרתון, אלא שלא ברורים לחלוטין המנגנונים. המחקר הנוכחי מטרתו ללמוד כיצד מיוקינים (המופרשים משרירי השלד) מושפעים והאם הם קשורים לתופעת הנויטרופיליה.
שינויים המטולוגיים שנצפים לאחר ריצת מרתון
בקרב הרצים נצפתה נויטרופיליה חולפת לאחר ריצת המרתון. העלייה הממוצעת במספר הנויטרופילים לאחר המרוץ היתה בערך פי 4 בהשוואה לערכים שלפני המרוץ. רמות הנויטרופילים נותרו גבוהות במשך יממה לאחר הריצה ואז חזרו לטווח הנורמה. יש לציין שגם נצפתה עליה ניכרת ברמות של תאים מונוציטים* לאחר המרוץ בהשוואה לערכים לפניו, וזה תואם לממצאים שנצפו ברצי אולטרה-מרתון.
קיימת אפשרות שנויטרופיליה נגרמת בעקבות נזק לרקמת השריר | צילום: shutterstock
הקשר בין הנויטרופיליה לבין נזק לרקמת השריר
נזק לרקמת השריר בא לידי ביטוי ברמות גבוהות של קריאטין קינאז CK ושל מיוגלובין, במיוחד הדבר מופיע לאחר ריצת מרתון. קיימת אפשרות שנויטרופיליה נגרמת בעקבות נזק לרקמת השריר או כתוצאה מתהליך דלקתי שמלווה את הריצה המאומצת. במחקר הנוכחי, בנוסף לחלבונים קריאטין קינאז ולקטאט דהידרוגנאז*, רמות של מיוגלובין עלו פי 21 לאחר המרוץ בהשוואה לרמות שלו לפניו, מה שמעיד על נזק שרירי בעקבות הריצה, אלא שהנויטרופיליה היתה חולפת ולא נמשכה מעבר ל-24 שעות במחקר הנוכחי.
גם אחרי מרוצי אולטרה-מרתון מופיעה נויטרופילה והיא יורדת וחוזרת לערכי הנורמה בטווח של 24-48 שעות. נזק כילייתי עשוי להיגרם בעקבות שחרור מאסיבי של מיוגלובין כתוצאה מנזק שרירי נרחב. לכן חשוב מאוד לרוץ בקצב האישי שמותאם למצב הפיזיולוגי וליכולות המסוימות של הרץ ויחד עם זאת לשמור שלא להגיע למצב של התייבשות מצד אחד ומצד שני לא להגיע למצב של יתר נוזלים – overhydration.
הנויטרופילים מיוצרים ומשתחררים ממוח העצם לדם (הסירקולציה) ובדם הם מגיבים לאותות כמו למשל דלקת. תהליכי הנזק שקורים לרקמת השריר מביאים לשחרור של סיגנלים שמעוררים תגובה דלקתית והם מעוררים למעשה סוגי תאים שונים, מעודדים יצירה של הורמונים מסויימים מתווכי דלקת וכולם מביאים ל"גיוס" של נויטרופילים. שינוע של נויטרופילים ממאגרים היקפיים אל זרם הדם
השינוע של הנויטרופילים מהפריפריה ככל הנראה הוא שמוביל למה שאנו רואים לבסוף כעלייה במספר הנויטרופילים בדם. הנויטרופיליה מופיעה מיד עם סיום ריצת המרתון יחד עם עליה ברמות הקורטיזול. כאשר משווים רצים שסיימו מרתון לאלו שסיימו אולטרה-מרתון, מצאו שבשניהם ישנה נויטרופיליה למשך אותו פרק זמן. לעומת זאת ברצים שסיימו אולטרה-מרתון קיימת עליה משמעותית יותר בתאים מסוג מונוציטים ולמשך זמן ארוך יותר.
מיוקינים מעורבים בנויטרופילה החולפת
השם מיוקינים מתייחס ל-IL-6 ול-G-CSF שהרמות שלהם עולות באופן ניכר ברצים בסיום הריצה. מתוך מחקרים שנעשו בעכברים הגיעו להבנה שככל הנראה ה IL-6 אשר מופרש מביא לעלייה בהורמון הקורטיזול שהוא גורם למעשה "גיוס" של נויטרופילים. G-CSF הוא הווסת הפיזיולוגי לייצור והישרדות של נויטרופילים כיוון ש-G CSF מעורר תאים המטולוגיים צעירים לעבור תהליכי הבשלה והתבגרות ולהפוך לנויטרופילים, כמו כן הוא מעכב תהליכי מוות שלהם ומביא לשינוע שלהם אל זרם הדם.
לסיכום, מחקר זה מספק ראיות לכך שלאחר ריצת מרתון קיימת תופעה של נויטרופילה חולפת ולמיוקינים, גורמי הגדילה המופרשים משריר, קיים תפקיד מרכזי בתהליך. ההשפעה של התהליך הדלקתי שנוצר בעקבות הנזק לרקמה ותופעת הנויטרופיליה הם מוגבלים היות ותופעת הנויטרופיליה היא חולפת יחסית מהר לאחר הריצה. מגבלות המחקר, לשים לב שזהו מחקר שנעשה על אוכלוסיית רצים קטנה מאוד.
מושגים מתוך ויקיפדיה
* מהי נויטרופיליה? (Neutrophils): הנויטרופילים הם תאים השייכים למערכת החיסון, מה שמכונה תאי דם לבנים. תפקידם העיקרי הוא בליעה וחיסול חיידקים או פטריות ומניעת הזיהום שנגרם מהם. הנויטרופילים מהווים אחד משלושת סוגי הבלענים במערכת החיסון וכן אחד משלושת סוגי הגרנולוציטים.
* מיוגלובינים Myoglobins-מיוגלובין: זהו חלבון קטן יחסית ונמצא הן בשרירי השלד והן בשריר הלב והוא מסוגל לקשור חמצן באופן הפיך, ולהעביר חמצן בתאי השריר.
* מונוציטים הם תאים השייכים למערכת החיסון: הם זורמים בדם ובולעים פתוגנים, אך הם בעיקר ידועים כתאי-האם של המקרופאג'ים, התאים הבלעניים החשובים ביותר במערכת החיסון; כשמונוציט נודד מהדם אל רקמה כלשהי הוא עובר התמיינות והופך למקרופאג'.
* קריאטין קינאז- CK: שם לקבוצת חלבונים פעילים בשריר שלד, לב ובמח. רמות שלו בדם מהוות הוכחה לנזק לרקמת שריר.
* מיוקינים-Myokines: אלו הם ציטוקינים שמיוצרים ומופרשים על ידי תאי רקמת שריר (מיוציטים) בתגובה להתכווצות של השרירים.
* Rhabdomyolysis-רבדומיוליזיס: מצב של התפרקות חדה של תאי שריר או הגברה בולטת בחדירות ממברנת השריר הגורמת לזליגת מרכיבי תוך-התא לנסיוב. הסיכון העיקרי במצב כזה הוא נזק בלתי הפיך לכלייה.
אם הכתבה מיועדת לרצים שאינם מתמחים ברפואה אני חושב שהכותב החמיץ את המטרה ואיבד אותי כבר בפסקה השניה.
אם הכתבה באה להדגים חידושים מדעיים במחקרים מסויימים מן הראוי לצרף את הרפרנסים הראויים על מנת שנוכל לקרוא ולהבין יותר על תנאי הניסויים שנערכו, רמות המתאם שנמדדו התוצאות וההמלצות להמשך.