לקריאת המחקר המלא ראו כאן

מחקר מעניין התפרסם ב-International journal of cancer ב-2014. המחקר הינו תצפיתי ומטרתו לבדוק האם קיים הבדל מבחינת התמותה מסרטן השד שאתו הנשים מאובחנות באם הן רצות או הולכות כאשר נקודת ההתחלה של הריצה או ההליכה היא רגע האבחנה.

עוד יתרון גדול של הריצה | צילום: Peter van der Sluijs

עוד כתבות בנושא 
מיזם הריצה הכי ורוד: אלפי נשים שמתמודדות עם סרטן השד רצות יחד
פעילות גופנית תורמת להפחתת תופעות הלוואי הנגרמות מטיפולים לסרטן
האם לפעילות גופנית יש השפעה על תפקוד מוחי קוגניטיבי בחולות סרטן שד?

במחקר השתתפו 272 רצות לעומת 714 נשים הולכות שאובחנו עם סרטן שד. כל הנחקרות היו מותאמות מבחינת גיל, גזע, גיל מעבר, היסטוריה משפחתית, והאם האישה הניקה או השתמשה בגלולות למניעת הריון. הנשים עברו את האבחנה כ-7.9±7.3 שנים לפני נקודת התחלת המחקר.

התוצאות מראות באופן חד משמעי – הטמעה של אורח חיים בריא בכלל וריצה בפרט, כבר מרגע האבחנה של הגידול הסרטני בשד, קשורה משמעותית עם סיכויי תמותה נמוכים יותר בהשוואה להליכה.

המחקר

בערך 23% מהנשים אשר מאובחנות כחולות בסרטן השד ימותו מהמחלה תוך 15 שנים מרגע הגילוי. פעילות גופנית עשויה לשפר את ההישרדות בנשים המאובחנות עם סרטן השד. ישנם מחקרים שמוכיחים באופן משמעותי שהפעילות מורידה את הסיכוי לתמותה מסרטן השד לעומת מחקרים המראים שאין השפעה ניכרת על התמותה. מטא-אנאליזות המשלבות את המידע ממספר מחקרים מספקות ראיות חזקות יותר לשיפור בהישרדות בעקבות פעילות גופנית.

לדוגמה: נשים שמתעמלות ועומדות בקריטריונים שנקבעו כמומלצים הראו ירידה משמעותית של 25% בתמותה מסרטן שד במחקר שכלל 13,302 נשים (פרויקט "איסוף" נשים שורדות סרטן שד). מטא-אנאליזות אחרות הראו 29% (כולל פעילות גופנית שנעשתה לאורך כל החיים ופעילות שהחלו בה רק מרגע האבחנה) ו- 34% ירידה בתמותה מסרטן השד וזה כאשר הכלילו מספר תוצאות של מספר מחקרים.

המחקר הנוכחי המוצג בודק האם התחלת ריצה מנקודת הזמן שבה נעשית האבחנה או לחילופין הליכה יכולים להביא לידי הפחתה תואמת בתמותה.

ריצה נחשבת לפעילות עצימה היות ובמהלכה נצרכת כמות אנרגיה למעלה מפי 6 מאשר האנרגיה הנצרכת במצב של ישיבה נינוחה. לעומת זאת הליכה מסווגת כפעילות בעצימות בינונית היות והאנרגיה הנצרכת בכדי לבצע אותה היא בין פי 3 ל-6 מאשר מצב של מנוחה. עד היום אין הוכחות חד משמעיות לכך שפעילות גופנית עצימה משפרת הישרדות יותר מאשר פעילות בעצימות בינונית, חוץ ממחקרים (וגם הם מוגבלים) המראים שפעילות עצימה משפרת באופן כללי הישרדות.

קיימות סברות שפעילות גופנית עצימה מדכאת את מערכת החיסון, מה שיכול לגרום דווקא להשפעה לא טובה על הגידול הסרטני ולסתור את ההשפעות הטובות שיש לפעילות גופנית.

יש הטוענים כי נשים שאובחנו עם סרטן שד אגרסיבי יותר בוחרות לעסוק בפעילות גופנית עצימה שיש לה השפעות נוגדות תופעות הלוואי. יש לציין כי המחקר אושר על ידי הועדה למקצועות הומניים במעבדה הארצית ע"ש לורנס ברקלי, וכל המשתתפות במחקר נתנו את הסכמתן המודעת להשתתפות. המחקר הנוכחי התמקד בקשר בין פעילות גופנית החל מנקודת הבסיס, כלומר מרגע האבחנה של המחלה, לבין התמותה ממנה בנשים שאובחנו כחולות בנקודת התחלת המחקר.

בנקודת ההתחלה של המחקר המשתתפות מילאו שאלונים המתייחסים לפעילות גופנית, גובה, משקל, דיאטה, עישון, שימוש בגלולות למניעת הריון, עבר מיילדותי. הן גם נשאלו על שימוש בתרופות למשל ליתר לחץ דם, כולסטרול, וסוכרת. המשתתפות נשאלו על תזונה בפרט על צריכת בשר, פירות ואלכוהול. מרחקי הריצה או ההליכה סופקו על ידי תשאול המשתתפות. את תוצאות המחקר המפורטות ניתן למצוא במאמר המקורי.

דרגת העצימות קובעת | צילום: pixabay

כאשר עשו התאמה לפי גיל, גזע ופעילות – הסיכון לסרטן שד היה קשור באופן מובהק עם מצב גיל המעבר, היסטוריה משפחתית, מספר שנות שימוש בגלולות למניעת הריון, הנקה ומידת חזה. לא נימצא קשר עם השכלה, עישון, BMI, היקפי גוף, גיל התחלת מחזור חודשי, אי הולדה, מספר לידות של ולדות חיים, האם משתמשת בגלולות למניעת הריון או בהורמונים אסטרוגן /פרוגסטרון מספר שנים מאז האבחנה, צריכת בשר, פירות ואלכוהול.

שילוב של ריצה והליכה

הסיכון לחלות בסרטן שד קטלני ירד בממוצע בכ-23.9% עבור נשים שהלכו ורצו, וזאת לאחר התאמה למשתנים כמו גיל וגזע. לנשים שרצו או הלכו בדרגת עצימות של 3.6 *METs/hr היה סיכוי מופחת ב 69.2% למות מסרטן שד מאשר הנשים שהתעמלו לפי 1.07-1.8 METs/hr. ככל שרמת העצימות של הפעילות הגופנית עלתה, כך ירד הסיכוי של הנשים למות מסרטן השד.

ריצה לעומת הליכה

היתה ירידה משמעותית וניכרת בתמותה מסרטן השד ככל שהפעילות הגופנית שנעשתה צרכה יותר אנרגיה, ככל שיותר יחידות מטאבוליות נצרכות, נצפתה ירידה משמעותית יותר בתמותה מסרטן שד בנשים שרצו לעומת נשים שהלכו.

הממצאים המשמעותיים הם שברצות הסיכון לתמותה מסרטן השד ירד באופן דרמתי ומשמעותי בשיעור של 40.9% פר MET/hrs ליום לעומת ירידה שאינה משמעותית בשיעור של 4.6% פר MET/hrs ליום. בנשים שרצו מצאו שכאשר הפעילות היתה בדרגה של 1.07-1.8 MET-hours ליום – הסיכון לתמותה ירד ב 14.2%. כאשר הפעילות היתה בדרגה של 1.8-3.6 MET-hours ליום – הסיכון לתמותה ירד ב 87.4%. אבל כאשר הפעילות היתה בדרגה של למעלה מ 3.6 MET-hours ליום – הסיכון לתמותה ירד ב 95.4%!!! כל זה בהשוואה לנשים אשר רצו בעצימות של פחות מ 1.07 METs/hours ליום.

סיכום 

ההמלצות בנוגע לפעילות גופנית לבריאות הציבור קובעות. מומלץ לכל מבוגר בריא בטווח הגילאים 18-65 לבצע פעילות גופנית בעצימות בינונית, פעילות אירובית, לפחות 30 דקות 5 פעמים בשבוע או לחילופין פעילות גופנית עצימה לפחות 20 דקות 3 ימים בשבוע. לחילופין אפשר להגדיר את ההמלצות כ-150 דקות של פעילות בעצימות של בין 3 ל-5 METs.

הממצאים במחקר מרעישים היות והם מראים כי נשים אשר מתחילות לעשות פעילות גופנית לאחר האבחנה שלהן מורידות באופן משמעותי סטטיסטי את הסיכוי שלהן למות מסרטן השד כאשר הירידה הזו הרבה יותר משמעותית בנשים רצות לעומת הולכות. ממצא נוסף מרעיש הוא שמצאו כי נשים שורדות אשר פעילות פיזית הרבה מעבר להמלצות (למעלה מ 750 METs/minutes לשבוע, או למעלה מ 1.8 MET hours/day) משיגות הרבה מעבר ליתרונות.

ההמלצות של ארגון הבריאות יצאו מנקודת הנחה שהיתרונות הבריאותיים תלויים בעיקר מסך כל הכמות של הפעילות הגופנית שנעשית ללא קשר לעצימות שלה, כך שלמעשה ניתן לשלב בין פעילויות שונות כדי להגיע למינון הרצוי.

המחקר הנוכחי למעשה סותר את ההנחה שניתן לשלב בין פעילויות להשגת הירידה בתמותה מסרטן שד. המחקר הזה מראה הבדלים ניכרים ביתרונות הבריאותיים בהקשר של תמותה מסרטן השד כאשר משווים בין ריצה להליכה, כך שמכאן משתמע שכן יש חשיבות לעצימות של הפעילות שנעשית בהקשר הזה.

ההבדל בין רצות פעילות ליותר פעילות

ההבדל משמעותי של 66.5% בתמותה שנצפה בין הנשים הכי פעילות לנשים הפחות פעילות (כשמדובר על שילוב הליכה וריצה) הוא הבדל הרבה יותר גדול ומשמעותי ממה שנצפה עד כה במחקרים קודמים. הבדל הרבה יותר משמעותי של 95% נצפה בין הרצות הפחות פעילות ליותר פעילות.

ההבדל בתמותה של 66.5% בין הפעילות פחות לבין הנשים היותר פעילות הוא למעשה גדול יותר מאשר ההבדלים שדווחו על ידי חוקרים אחרים. אפילו הבדל משמעותי גדול של 95% נצפה בין רצות בעצימות פחותה לעומת הרצות בעצימות גבוהה. חוקר בשם פיטרסון דיווח בשנת 2010 על הבדל של 29% בתמותה מסרטן שד בין נשים שעשו פעילות גופנית עצימה לכאלו שעשו פעילות מתונה, לעומתו חוקר אחר דיווח בשנת 2011 על הבדל בתמותה של 34% במחקר שנערך בהשתתפותן של 12,108 נשים מאובחנות עם סרטן שד. מחקרים רבים נוספים תומכים בתוצאות המדהימות הללו וניתן להיכנס למאמר המקורי ודרכו להגיע לכל אותם מחקרים שהראו בברור: ככל שהנשים פעילות יותר וככל שהפעילות הגופנית עצימה יותר ככה עולים סיכויי ההישרדות שלהן וירידה משמעותית באחוזי התמותה מסרטן.

הריצה משפיעה על מגוון נרחב של משתנים שכולם בעלי קשר מובהק עם סרטן שד, כמו למשל רמות אסטראדיול, רמות אינסולין בדם, סוכר בדם, חלבון ה CRP וכו'. לפי המחקר הנוכחי, ככל הנראה הריצה שונה מההליכה בכך שהיא מורידה באופן משמעותי את רמות האסטרוגנים בדם ומורידה את שעורי היארעות הסוכרת מסוג 2 (בזכות זה שהיא משפרת מטבוליזם של סוכר).כמו כן ריצה יעילה יותר לשמור על משקל גוף תקין ולהוריד מסת שומן, ויש לכך חשיבות משום שהראו כי עליה במשקל מקטינה את סיכויי ההישרדות של החולות.

היום החשיבות של הריצה מובנת אפילו יותר מפעם | צילום: Photo by Peter Boccia on Unsplash

כמובן שלמחקר ישנן מגבלות. למשל ייתכן מאוד גורם סיבתי לפיו נשים שהיו יותר חולות מלכתחילה פחות עשו פעילות גופנית ולכן היו בסיכון גבוה יותר לתמותה. הנקודה המעניינת היא שישנן עדויות לכך שנשים להן יש מחלה אגרסיבית יותר בוחרות בפעילות גופנית אינטנסיבית מאוד וזה ככל הנראה נותן תרומה מכריעה להקטנת הסיכון לתמותה מסרטן שד.

התמותה מסרטן השד בנשים שהחלו לרוץ לאחר אבחנתן נמוכה יותר באופן משמעותי מאלו שהלכו ואין ספק שמומלץ לעבור את "מינון" הפעילות הגופנית המומלץ על פי ארגון הבריאות העולמית. הירידה באחוזי התמותה מסרטן השד בנשים שעשו יותר פעילות גופנית ובעצימות רבה יותר היתה נמוכה באופן משמעותי מנשים שעשו פעילות במסגרת ההמלצות.

• מה זה MET? יחידת מידה להוצאה אנרגטית שקבעו אותה חוקרים והיא מאפשרת השוואה בין פעילויות גופניות שונות. לכל פעילות יש הגדרת תצרוכת אנרגטית משלה. הטבלה:
  הליכה איטית – 2 METs/hr
  טיפוס במדרגות- 4 METs/hr
  הליכה מהירה 3.3 METs/hr
  ריצה יכולה להגיע ל METs/hr 13.5